בימי מגורי בגוש קטיף חיינו יום יום במציאות מסוכנת של פיגועים ואלפי רקטות הנורות על ידי הפלסטינים מעזה הסמוכה, ללא אבחנה מבחינתם אם ינחתו על בסיסי חיילים, גני ילדים, קופת חולים או חצרות בתים ורק בנס הפגיעות בנפש היו בודדות.

לעומת כל זה, הצבא הגיב בחוסר אונים באופן מדוד. רק לאחר ירי רקטות מסיבי, צה"ל הגיב בהפצצות על דיונות ומבנים ריקים בעיקר, נזהרים לא לפגוע חלילה ב'חפים מפשע' או לעצור את מהלך החיים בעיר המחבלים. טענה שנשמעה רבות בזמנו מצד הצבא היתה שאין פתרון קסם ומספיק כוח אדם.

בהתנתקות, כאשר כל אחד גורש מביתו עם כמה עשרות חיילים סביבו במבצע מתוכנן בקפידה מלא נחישות, ראינו שכאשר רוצים והמטרה ברורה – מוצאים דרך. ודאי שאין מה להשוות בכל כך הרבה מובנים ובכל זאת, כאשר רואים שהתנהלות המערכות מול הרצחנות והפשיעה הערבית כה חלשה, לעומת הנחישות הבלתי מתפשרת מול יהודים מתיישבים חפצי חיים, חייבים לזעוק לשינוי סדרי העדיפויות.

מנהרה עזה ארכיון (Photo by Abed Rahim Khatib/Flash90)

הרבה עברנו מאז, עד למציאות הכואבת בה כל שבוע מתרחשים עשרות אירועי טרור של ערבים נגד יהודים הכוללים ירי, ידויי סלעים, השלכות בקבוקי תבערה, הצתות רכבים ועוד, באופן שבקושי מסוקר וודאי אינו מטופל מספיק. לעומת זאת, נערים יהודיים אוהבי ארץ ישראל אשר מנסים ליישב ולבנות אותה, רדופים בצורה קשה מאוד, יומם ובעיקר באמצע הלילה, על בניה יהודית, חשש ריסוסי גרפיטי או על ידוי אבנים שאולי קרה ולאחר פיגוע קשה, עד לאסון הקשה בו נהרג אהוביה ז"ל, שבעצמו גורש כילד מגוש קטיף במבצע הנחוש על ידי אותו צבא שעמד נבוך מול האויב הפלסטיני והרקטות המתעופפות, שמאז הגיעו כבר לכל הארץ.

תנועת מחאה משמעותית

זהו מצב אבסורדי, כואב והרה אסון, שאסור לנו לשתוק עליו יותר ויש לדרוש מהפכה מחשבתית וביצועית במדיניות הישראלית. תנועת המחאה שהחלה עם הרג אהוביה ז"ל הינה משמעותית בקנה מידה הרבה יותר רחב מהקמת וועדת חקירה למקרה הנורא הזה בלבד, אלא באה לעורר דרישה רחבה לשינוי גישה חשוב וניעור רציני במערכת. אם חפצי חיים אנו, חשוב מאוד לא לעצור, לא לוותר ולהמשיך בצורה עקבית ועיקשת את גל המחאה הנוכחי, להצטרף לתנועה שהחלה ולחזק אותה, יחד עם דמויות משמעותיות נוספות ועוד כמה מבוגרים אחראיים.

זה לא פשוט ולא יהיה קל. נראה שהמשטרה רוצה רק לשבור את הפגנות המחאה ויוצאת בכל הכוח נגד הציבור הזועק ונגד הנוער הסוער מדם ליבו, אך רוצה רק את טובת עם ישראל למרות שמוצג באור כה שונה, לא מחמיא ומרתיע, כאשר במקביל הממסד נותן למיעוט קולני לזעוק בעקביות בהפגנות השמאל הקיצוני והאנרכיסטים כמעט ללא הפרעה, אפילו כאשר מבעירים רחובות ומיידים אבנים על חיילי צה"ל.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

המשטרה מתיזה "בואש", על מפגינים על מות אהוביה סנדק (צילום: חיים גולדברג)

זה אותו ממסד ששם שוב ושוב למטרה לשבור את נוער הגבעות, חושש ונמנע מלמגר את הטרור והפשיעה הנרחבת של הערבים שמביאה לנזקים כבדים בממון ובנפש. הבלבול כבר הושרש עמוק וצריך לעמול קשה כדי לחזור להסתכלות בהירה על מושגים שאמורים להיות לנו פשוטים וברורים כגון מי אוהב ומי אויב, מי בונה ומי מחריב, במי צריך להילחם ולהיאבק ואת מי לחבק.

הדרשה הנדושה "המרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים" – אינה תיאורטית, אלה החיים שלנו ושל ילדינו. סדר העדיפויות בהקצאת המשאבים והאנרגיות חייב להשתנות. שהמדינה תשקיע, כפי שהיא יודעת ומסוגלת, בלמגר את מלחמות האויב ולעצור בכל מחיר את הערבים הרוצחים יהודים בדם קר ומנסים לעשות זאת יום ביומו ופחות לרדוף ולהילחם כל כך ביושבי הארץ הנאחזים בה למרות כל האתגרים. שנמשיך לבנות שלום מתוך עוצמה עם העמים שלידינו, כפי שהחל התהליך עם הסכמי השלום מסביב, ולא מתוך רפיסות והלוויות מיותרות חו"ח. לעצור את המלחמות בתוכנו ולא להתייחס כמו אויבים לנערים יהודיים המנסים לבנות ישובים ולגדל כבשים.

לבנות אמון חדש

כל פשיעה צריך כמובן למגר, גם כאשר מגיעה מהצד היהודי ומנערי גבעות, אך יש להתנהל עימם כפי שמתנהלים עם פושעים בסדר גודל דומה, בפרופורציה מתאימה, לא יותר מכפי שראוי ולא לתת לדעת קהל תקשורתית ודעות קדומות מול פאות פרועות להשפיע להקשות את היד מולם בחוסר איזון משווע, ודאי כאשר מדובר בקטינים.

הפגנה אמש להקמת וועדת חקירה (צילום: חיים גולדברג/ סרוגים)

מותר להתווכח, מותר לחשוב אחרת וחייבים לשמור על החוק והסדר, אבל חשוב שכולנו נחזור לשים לנגד עינינו את טובתו של עם ישראל המנסה לבנות את חייו בארץ ישראל וצריך לעמוד איתן מול אויביו. שצה"ל והמשטרה יילחמו ללא רחם במחבלים ותומכיהם ובפשיעה הערבית הנרחבת ופחות בנערים אוהבי הארץ המיישבים גבעות שוממות לאחר 2,000 שנות גלות.

כך כאשר ליבם החם של הנערים מתוסכל מגניבות או חלילה פיגועים, לא ירגישו שהם צריכים לקחת את החוק לידיים או לעמוד בחזית – זה אינו תפקידם של הילדים, אלא יראו שהמדינה עושה הכל על מנת להגן על עם ישראל ומחזירה את הכבוד וכח ההרתעה מול הפורעים הערבים. המשטרה תעשה את תפקידה לשמור על הסדר במרחב הציבורי, תפעל למיגור הפשע באשר הוא בצורה מאוזנת והגונה. כך כולנו נוכל לחזור ולבנות אמון חדש במערכת, הרואה לנגד עיניה את טובתו של העם היהודי ומי שמכבד את קיומו.

זהו צדק אמיתי ואת הקול הזה אנו חייבים כציבור להמשיך לזעוק עד שיישמע ויחלחל פנימה, בעזרת ה'.

 

חיה גרוסמרק מגורשת מגוש קטיף, יועצת חינוכית ותעסוקתית, לומדת כתיבה בבי"ס לקולנוע יהודי ביד בנימין