אלידע בר שאול, היסטוריון ומורה דרך הוציא לאור ספר חדש "גיבורים שלנו", המתחקה אחר גיבורי תקומת ישראל ומלחמות ישראל, כאלו שדפי היסטוריה הערימו עליהם אבק. בצידם הוא דולה פרטים עובדות ותובנות חדשות גם מסיפורים ידועים יותר.
כמקובל אצל אלידע בר שאול הוא מרחף בין דמויות, פוליטיקאים, לוחמים ומשוררים ושוזר בניהם את סיפור חיה של המדינה. באולפן סרוגים הוא מתייחס בין היתר לקרב על הנרטיב בסדרה "שעת נעילה" המוקרנת בכאן 11. על שכול, ציונות, הרואיות ובעיקר אנושיות. "יש פה רומנטיקה של אהבת הארץ", הוא אומר.
"פה בספר מופיעים לראשונה, הסיפורים מהאנשים מהגיבורים מהשפחות השכולות", הוא מספר. "רעות, ציונות ולקיחת אחריות התלכדו בסערה אל בין הדפים האלו".
365 עמודי כרומו צבעוניים – ספר חובה לא רק לאוהבי היסטוריה >>
"אכן זה אני": הסרוג שמופיע בפתיח של 'שעת נעילה'
"בספר הזה יש לנו 7 פרקים שמדברים על מנהיגות וחילוץ פצועים", מתאר אלידע ומספר על שלמה אפשטיין החובש מהשיר 'הבלדה לחובש' שרץ אל הפצוע, "השיר מדויק, אך לגבי נסיבות כתיבתו יש גרסאות כולל של הכותב, והבאנו את הסיפור, כולל לדבר עם אחותו של החובש".
על הסדרה המדוברת של כאן הוא אומר: "שעת נעילה, זו סדרה שאם כוונתה לטוב אז התפספסה קצת בדרך" ומוסיף כי "להראות אותנו מבולבלים ולא יודעים ועם המכנסיים למטה, לאן זה מוביל? לבכי אחד גדול?"
"כפי שכתב אחד הכותבים: במלחמות אנחנו תמיד מנצחים ובטלוויזיה מפסידים", מוסיף בר שאול. "אם אתה בא לדבר על רגשות ועל זה שיש אנשים מאחורי – זה חשוב", הוא אומר.
הוא מספר על יגאל מוסינזון ששכל את בנו שנפל ברמת הגולן לאחר שהתעקש להגיע אל סוללת התותחנים שלו. "פה לפחות הבן נלחם", מצטט בר שאול את מוסינזון, "הסבא של הבן נרצח על ידי אנטישמים והוא אומר כך: 'פה לפחות הבן נלחם, פה הבן לפחות נלחם לא נשחט, זה טרגי אישית, אבל העובדה שהעם איבד את עשתונותיו למראה הנופלים במלחמת יום הכיפורים – אני חושב עם כל המחדלים, הם איבדו פרופורציות. אני אומר לך את זה כאב שכול במלוא האחריות'. הקול שלי נשבר כשאני קורא את זה", מתאר אלידע.
הערכים כאן מדברים על בני האדם שהלכו להחזיק את הנשק. לא על הירואיות. על הכריכה שמנו את נדב מילוא, שהיה אנטי גיבור, לפני ההירואי יש בן אדם. הרמטכ"ל המכהן אביב כוכבי כתב על נדב מילוא: "כמוך רציתי להיות". לא על הגיבור שהוא היה אלא על הבן אדם שהוא היה- מתכוון כוכבי להבנתו של בר שאול.
נתן אלבז לא לבד
בר שאול יחד עם האנשים שעבדו איתו על הספר 19 מקרים של חיילים שנפלו על רימון יד. רק חלקם מובאים בספר. "כמות המקרים מלמדת שאין זו מקריות, הערבות ההדתית נמצאת כן יחד".
"בצלאל פרחודניק, התחתן הרגע עם מישהי שהגיע מהשואה", הוא נותן לנו דוגמה אחת. "הוא כותב לה שהוא רק עולה לעמדה, הוא זרק רימון יד, ויש גרסה שמישהו אחר זרק רימון, שנתקל בסבכה וחוזר אליהם. הוא צועק 'תברחו כולם' ונשכב על הרימון הקריב את חייו".
"על שמו יש שניים. אחד מהם צלי רשף, אחיו של רפי רשף, כמה יודעים שצלי רשף שיש אנשים שמשמיצים ויודעים להגיד אם הוא ציוני או לא ציוני, שקרוי על שם דוד שלו הגיבור, שבקרב בחיפה הטיל את עצמו על רימון?"
תגובות
אנחנו כעם חזקים בזכות ה ד נ א שלנו ודבר ראשון אני אומר לאלידע בר שאול מסכימה עם הצורך שלנו לשמור על המורל אבל אחטא אם אומר שאתה מדייק בדבריך את שני המקרים שאתה עוסק בהם אני מכירה על קיבוץ בית השיטה עשיתי עבודת מחקר באקדמיה ועל המלחמה יש לי עדויות חיות בקרב משפחתי מהמחלחמה מיד ראשונה ונתנה תוקף גורם לי לבכות מאז שהתוודעתי למשמעות שלו עבור חברי קיבוץ בית השיטה תנסה לספר להם שההרואיות של יקריהם היא הדבר החשוב זה לא ישכנע אותם כדאי שתבדוק מה מצב האמונה שלהם הם איבדו כל שבב של אמונה בבורא עולם וזה מבחינתי עצוב במלחמה היינו עם המכנסיים למטה המזל היחיד שלנו הוא שחיילים שהיו בשטח גילו גבורה בלתי נתפסת ושבורא עולם היה לצידנו אם לחיילים שהיו שם אין מושג איך הם ניצלו אז בטח לי או לך או לאנשים שלא היו שם אין מושג אפשר לדבר על טעויות אפשר לדבר על מחדלים לא רק שאפשר גם צריך אנחנו עם יוצא דופן אמת אבל זה לא אומר שאין לנו מקום ללמידה ולשיפור אנחנו עדיין בני אדם ואנחנו לא חפים מטעויות ומ
העגיל של המנחה זה בשביל שחלילה לא נחשוד אותו בחרדליות?
כמה שגיאות כתיב וניסוח, זה ממש מוריד את רמת הכתבה. חבל מאד כי התוכן חשוב ביותר. בבקשה בדקו את עצמכם, אל תזלזלו בקוראים.