הבחירות לרבנות הראשית גורמות לתחושה קשה של נמיכות קומה ובזיון בקרב הציבור.

כנראה שהסיבה לכך היא התעסקות מרובה בצורה, בקמפיין ולא במהות. ברצוני להצביע על נקודה עקרוניות אשר לטעמי עומדת בבסיס המחלוקת.

פסיקת הלכה היא מקצוע מורכב ומסובך שכן ישנם פסקים הפוכים המתייחסים לאותו מקרה ועיקר ההבדל הוא בהגדרת המציאות לדעת להבחין מתי זו שעת הדחק, הפסד מרובה ועוד שיקולים. זה חלק מכוחו של הפוסק לקרוא נכונה את המפה ולהתאים אליו את הפסיקה המתאימה.

כוח הפסיקה בנוי בראש ובראשונה מיראת שמיים ועבודת המידות ולכך זכו בית הלל שתקבע הלכה כמותם שהיו מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם (ערובין יג). אולם בדברי חז"ל מוזכר דבר נוסף והוא שימוש תלמידי חכמים (סוטה כב).

וכאן אנו מגיעים לנקודת המחלוקת, שכן האם הכוונה רק להתעמקות בדברי הפוסקים על מנת להגיע לטעמים של הפסיקה או שהכוונה למפגש חי עם וקבלת מרות של תלמיד חכם. האם רב יכול לסמוך על עצמו ולפסוק בכל דבר שמוצא לנכון או שעליו לבדוק את עצמו ביחס לתלמידי חכמים הידועים בציבור כגדולי תורה?

הרב אברהם שפירא ראש ישיבת מרכז הרב חזר על עצמו שוב ושוב בצורך לשמש תלמידי חכמים כפשטו מתוך מפגש חי ולשם כך הוקמו ישיבות. הוא הביא את דברי הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה, שעיקרה הוא סדר מסורת התורה ממשה רבינו שקבל תורה שבכתב ותורה שבעל פה בהר סיני ולימדה לזקנים, מדור לדור עד רבינא ורב אשי שכתבו את התלמוד.

כשסיים הרמב"ם את סדר הדורות ממשה רבינו, הוא חוזר ומונה שוב בחזרה מרב אשי עד משה רבינו ל"ט דורות, "משה רבינו מפי הגבורה נמצא שכולם מה' אלוקי ישראל" . והסביר שזהו יסוד היסודות של תוקפה ונצחיותה של התורה, מה שהיא נמסרת מדור לדור על ידי חכמי וגדולי התורה של הדור, ובזה נשמר הקשר אל המקור, 'ה' אלוקי ישראל'.

הרב שפירא בזמנו יצא גלויות כנגד צורת הפסיקה של הרב שרלו, משום שהייתה חסרה נקודה זו. הפסיקה של הרב שרלו מחשיבה את המבט המוסרי על החיים ובתוך כך את כבוד האדם לשיקול הלכתי חשוב. ניתן לראות זאת בא לידי ביוטי בפסקים בענייני כשרות וצניעות המבוססים על נימוקים אלו. מדובר על פסיקה הפונה למרחב הציבורי.

שורש המחלוקת – עצמאות הפסיקה

וכאן עולה השאלה עד כמה יש לפסיקה זו בית אב? עד כמה היא מקבלת גיבוי מתלמידי חכמים? יכול הרב שרלו לטעון שאין צורך בגיבוי היות והוא שימש תלמידי חכמים דרך ספרים, אך אינו יכול לטעון שיש לו גיבוי ממשי לדרכו.

דרכו של הרב סתיו בפסיקה לא מספיק התבררה. ספרו "בין הזמנים" העוסק בתרבות הפנאי פותח צהר קטן לדרכו. ניתן להבין עם איזה ציבור מתמודד הרב סתיו שהוצרך להתיר הליכה לקולנוע וכדומה. אך ההתנהלות של הרב סתיו בנוגע למועמדות הרב אריאל הוכיחה כיצד הוא מפרש את המונח שימוש תלמידי חכמים.יושב ראש צוהר התבטא לא פעם שנשיא צהר הרב אריאל הוא הדמות המרכזית שעליה נשענים רבני צהר בהבט ההלכתי.

מאחר שהרב סתיו סירב לבקשת הרב דרוקמן ורבים אחרים להסיר את מועמדותו לזמן מוגבל התברר שהוא הולך בשיטת הפסיקה של הנהלת צהר הדורשת עצמאות ולא מקבלת מרות רבנית.

זו נקודת המחלוקת! מי שמאמין שדרכה של הנהלת צהר בפסיקת הלכה (ולא מדובר על הפעילות המבורכת והחשובה של ארגון צהר) מביאה בשורה לתורת ישראל יתמוך ברב סתיו. מי שמאמין שדרך זו מקרבת את הרפורמה הזוחלת המורידה את קרנה של תורה, מבין שהמתכון להצלחה עובר דרך גדולי ישראל ולכן יש לתמוך במי שקשור לגדולי ישראל, זו הדרך הבטוחה לתורה חדשה הצומחת מתוך שורשים איתנים.

==

הרב אריאל בראלי הוא דיין בבית הדין לממונות בשדרות.