נכתב בדמע.

דן חלוץ, למה שפכתם חומצה פסיכולוגית על החיילים שלנו?

אני תושב כפר דרום. את האמת על תושבי כפר דרום, שאתה יודע היטב – לא סיפרת. בחרת לשקר.

אנחנו הצטרפנו לכפר דרום, לחבורת גיבורים – מלאכים, אחרי פיגוע אוטובוס הילדים. מי לא זוכר את ילדי משפחת כהן? את גבי ביטון הי"ד ומירי אמיתי הי"ד – אשת לוחם סיירת צנחנים? ישוב קטן עם אחוז נפגעים ענק. גברים, נשים וטף עם פציעות קשות, יתומים ואלמנות.

ראיתי אנשים טובים נושכים שפתיים, זוקפים קומה ובגבורה ממשיכים הלאה. "להיאחז למרות הכל", זאת הייתה הסיסמא, להיאחז בתורה גדולה, באהבת העם והארץ.

ראיתי שם מחזות סוריאליסטים. חייל ממוגן מכף רגל ועד ראש מטייל בישוב, ונותן יד לילד קטן בן שלוש עם כיפה על הראש. הילדון מקבל בטחון מהחייל, שבעצם מקבל אומץ לב מליבו האמיץ והלא ממוגן של הקטן.

היינו שם יד ביד, מר חלוץ. ילדינו עטו באהבה למראה כל חייל, בימי חול ובשבתות. כשנכנס חייל לבית הכנסת, הוא הוקף במתחרים, מי יזכה לארח אותו לסעודת שבת? לעיתים עד כדי "מריבה".

בימי הזיכרון עמדנו זה לצד זה, בכינו את מתינו. הטקס היה משותף; חיילים מחובקים עם אזרחים, ומשם לחגיגות העצמאות. ילדינו לא היו צריכים ללכת לחניון צה"ל, הוא היה כל השנה ברחבי הישוב.

הם הכירו את כל סוגי הנשק, את כל תגי היחידות, הם התלוו להוריהם בימי חמישי בלילה לחלק מרק לשתי פלוגות ויותר בהליכה או שקיעה בבוץ הטנקים בכניסה לישוב.

הנוער הפך לחלק בלתי נפרד ממשפחות החיילים שנהרגו על הגנת היישוב ועד היום יש קשר אמיץ ביניהם. הייתה שם גבורה, ואהבה ואחוות דם.

עד אותו היום המר.

מר חלוץ, באף בית לא הרימו יד. איך אפשר להרים יד על אחים? היו זעקות מלב שבור, על השקר, על הדה-לגיטימציה, על הדמוניזציה שעשו למי שהלך בשליחות העם. היה כעס על הקרע שניסו לעשות בינינו, בין הגיבורים הלוחמים לגיבורים המתיישבים.

אני רוצה לספר לך מה היה אצלנו בבית.

ביום הגירוש תלינו  שלט קטן על פתח הבית: "גיבורים לא מגרשים גיבורים". מבקש לומר; החיילים גיבורים והמתיישבים גם הם. שניהם יחד הלכו דרך ארוכה כתף אל כתף. זה לא נורמלי מה שקורה פה, שהחיילים שהגנו על אחיהם האוהבים נאלצים להוציא אותם מהבית.

ברגעים האחרונים בביתנו שבכפר דרום, החיילים נכנסו. עמדנו משני צדיו של מיצג של כפר דרום שהכינו ילדינו מעצי קפלה. ערכנו טקס פרידה מהיישוב ומהבית המתוק והיפה. הילדים ,רעייתי, אני והחיילים.

נאמתי את נאום חיי: ילדים יקרים, אתם גיבורים אמיתיים. באנו לגוש, קיבלו את פנינו בירי על הבתים, פצמ"רים, מנהרות וחשש יומיומי לחדירות. אתם לא פחדתם.

נסענו בלילות בכבישים מול מארבים של מחבלים על הצירים. לרגע לא היססתם. כל בוקר חשש לנפילות פגזים בדרך לבית הספר, לא היה מורא בליבכם.

ועכשיו הניסיון הכי נורא, אתגר שלא חלמנו עליו בסיוטים הכי גדולים שלנו. לעמוד ולהיאבק מול אחים? איך עושים דבר כזה?

ילדים שלנו, גיבורים שלנו. עכשיו עומדים מולנו אחים. במלחמה הזאת אנחנו צריכים להיות יותר גיבורים. לא נרים יד ולא נשרוט את הלב, החיילים הם אחים.

פניתי למפקד: המפקד, אני מבקש ממך להצדיע לגיבורים הקטנים האלה, ולהרים אותם על הכתפיים, פחות מזה אנחנו לא יוצאים. ילדיי נישאו על כתף כיאה לגיבורים. יצאנו למשימה הבאה, אין זמן להתבכיין, צריך להקים ישובים חדשים.

כמה חודשים אחרי ההתנתקות עשיתי מילואים. כשלילדיי אין בית, יצאתי להגן בשמחה על הבית של כולנו.

מר חלוץ, אריק ניצל אותך ואת החיילים שלנו ושכנע את כולם בדרכים לא מוסריות שזה הכרחי להילחם בנו במקום באויב. חיפשת צידוק לפשע שהוטל עליך ועל חיילינו האהובים. הדרך הקלה הייתה לעשות לנו דמוניזציה.

זהו, עברו 15 שנה, אריק מת, גם השקר של ההתנתקות, שקר שהוציא דיבתו של חבל ארץ מופלא ופירות אנושיים מיוחדים.

במקום לדבר על חומצה, פשוט כדאי לבקש סליחה.

=======

הרב דרור אריה הוא ר"מ בישיבת ההסדר 'אפיקי דעת' בשדרות, תושב כפר דרום לשעבר