סערת החרד"ל האחרונה, בעקבות קמפיין כחול לבן שהביאה אפילו את נפתלי בנט להכריז אני חרד"ל, מסכמת עשור של עיסוק פומבי בציבור הזה שבעבר כונה תורני.
ראשיתו של המושג חרד"לי המורכב מראשי התיבות 'חרדי לאומי', נטבע כבר בשנות השמונים, אך הגיע לידי שימוש נפוץ ומשמעותי רק בעשור האחרון. הניסיון להתחקות אחר גלגולו של השם לא היה פשוט כלל.
פרופסור אשר כהן– ראש בית הספר לתקשורת אוניברסיטת בר אילן, מספר על התמורה שעבר המושג חרד"לים. "הגעת לתעלומה", הוא אומר, לגבי השאלה מי טבע את המושג חרד"לים בן ימינו. "האמת היא שאי שם בעבר הרחוק כבר אנשי פועלי אגודת ישראל נקראו חרדים לאומיים. למשל על ברויאר (ד"ר יצחק ברויאר) בזמנו אמרו: 'אגודאי- לאומי'. ההקשר המוקדם היה בכלל לדבר על אנשים שיצאו מהמחנה החרדי אבל הפנימו ערכים כמו סוציאליזם והתיישבות. כלומר החלק המתון, ככה הם תוארו".
המודעה שעוררה סערה במגזר
"להגיד לך את האמת גם לי זו תעלומה מתי ההקשר שאתה מדבר עליו", אומר כהן, "ברור שזה בשנות השמונים. הנקודה היא שבאיזה שהוא שלב המושג תיאר אנשים שיצאו מתוך הציבור החרדי ועכשיו הוא מדבר על אנשים שיצאו מהציבור הדתי".
מתחיל בגנאי ומסיים בשבח?
לגבי העובדה שזה התחיל ככינוי גנאי, אומר כהן: "הרבה פעמים הדבר מתחיל כינוי גנאי ואז מתואר כקבוצה, כמו שקרה גם עם המושג 'דתיים לייט'."
יאיר שלג, חוקר דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה, כותב בימים אלה ספר על הציבור החרד"לי. לדידו הביטוי 'חרד"ל' לא נתפס ככינוי להגדרה עצמית אצל מרבית הציבור התורני. "הציבור החרד"לי מאוד לא אוהב את הכינוי הזה בגלל הקונוטציה השלילית, בגלל הזיהוי עם חרדים. רובם מעדיפים את הכינוי 'תורניים', לכן במכוני מחקר מציעים בדרך כלל שתי העדפות, אז יש כאלה שמגדירים את עצמם חרד"לים ויש תורניים. לתפיסתם: 'אני הדתי הלאומי המובהק, כל השאר זה לייטים והם אלו שיצאו מהדרך'".
להערכתו הביטוי חרד"ל נאמר כהנגדה למפד"ל, יש מפד"ל ויש חרד"ל. גם הוא מודה: "מי בדיוק אמר את הביטוי? לזה לא הצלחתי להגיע", לדבריו הדבר נולד איפה שהוא בסוף שנות ה-70, "זה מגיע באמצע מאבק שהתחולל על דמותה של תנועת בני עקיבא. אמנון שפירא, אז מזכ"ל התנועה, הגיב לרב שלמה אבינר שפסק שצריך תנועת נוער נפרדת".
יאיר שלג (באדיבות: המכון הישראלי לדמוקרטיה)
רוב האנשים הפנו את האצבע אל מזכ"ל בני עקיבא בעבר פרופסור אמנון שפירא כמחולל השם, אך הוא הכחיש זאת ואף צחק. הוא אכן כתב מאמר בכתב העת אקדמות לפני כעשור, בו מנה את ההבדלים בין אד"ם- אורתודוקסיה מודרנית, לבין חרד"ל- חרדים לאומיים.
שפירא הוא אחד ממבקריה החריפים של החר"דלות. הוא מדגיש כי החרדיות נשענה על דבריו של החת"ם סופר שקבע כי 'חדש אסור מן התורה', בעוד הרב קוק קבע סיסמה הפוכה לחת"ם סופר כשאמר שה'ישן יתחדש והחדש יתקדש'. לדבריו אין בית מדרש בלי חידוש. החתם סופר יצר סטגנציה שהיא אינה יהדות שהייתה כל השנים, לכן לתפיסתו הציונות דתית לא רוצה להיות חרדית- לא רק בגלל המחלוקת הלאומית ותפיסת המדינה, אלא גם במובן הדתי.
גלגולו של שם
בניסיון להתחקות אחרי לידתו של המושג הגעתי אל הסופרת והעורכת חיותה דויטש, מי שערכה את כתב העת 'אקדמות'. היא מספרת על מאמר שכתבה בנקודה ב97 שנתיים לאחר רצח רבין והכותרת שלו 'לכיפה הסרוגה אין ראש אחד'. "זה התייחס לפרסומת שהייתה אז של המפד"ל", אומרת דויטש, "ואני אמרתי, לא. שימו לב, אנחנו לא אותו דבר. יש כאלה שקוראים ספרים והולכים להצגות ויש שמתנגדים. נושא הלויאליות לרבנים היה חלק משבר שהגיע בעקבות רצח רבין, זאת אומרת רבנים טועים, פתאום ניתן היה להגיד ליד שולחן שבת 'לא. הרב טעה'." דויטש מוסיפה: "אני כמעט בטוחה שהמילה חרד"ל הופיעה שם, אבל לא אני המצאתי. זה התחיל עם ראשי תיבות פנימיים 'חרדי, דתי, לאומי'".
ואכן האזכור הכתוב למילה חרד"ל, נמצא בדברי ימי הכנסת כבר ב- 22.12.1992 . הדוברת היא הח"כ הצעירה דליה איציק שפונה אל שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני: "אני מקווה שחבר הכנסת שאול יהלום מאזין לי היטב, הוא מזכ"ל המפד"ל. מערכת החינוך הממלכתית-דתית ניסתה פעמים רבות מאוד לברוח מהאינטגרציה, תחת שמות רבים מאוד, והקימה לה כל מיני רעיונות ותוכניות, שיש להם קו מנחה ומשותף אחד: בריחה מן האינטגרציה; מסגרות שנקראות חרד"ל – חרדים-לאומיים, "נועם", שכולן מסגרות אליטיסטיות נטו. ומה קרה? באו אליהם אותם ילדים ספרדים, ואמרו להם: תעלו כיתה, אבל לא בבית-ספרנו". מאשימה איציק.
עוד נגיע אל השם "נועם", אבל נמשיך עם המילה חרד"ל, שעכשיו ברור עוד יותר שבשנות השמונים כבר נאמרה. ח"כ אלעזר שטרן נוהג כבר זמן ארוך לכנות את הבית היהודי 'הבית החרד"לי'. "את הכינוי הבית החרד"לי התחלתי כשאיילת שקד הטילה וטו על נשים בגוף הבוחר של מועצת הרבנות הראשית", אומר שטרן. "אני שמעתי את זה לראשונה באמצע שנות ה-80 מאח של הרב בני לאו, שי לביא". הוא מספר.
שי לביא, תושב הושעיה, מודה ב"אשמה" שהוא שהתחיל עם השם הזה. "זה היה אכן בשנות השמונים, הייתי אז בבית יתיר והתחלתי עם זה ככינוי ציני", מעיד לביא. "חבר'ה ממרכז הרב, שהתחילו עם הגדלת כיפות משמעותית והנהגות דתיות כפייתיות משהו, וכיניתי אותם חרד"לים". לדבריו, "כל מי ששמע על הכינוי נדלק וזה הפך נפוץ. אשתי אומרת שהייתי צריך לרשום על זה פטנט". הוא מודה שהמשחק מפד"ל וחרד"ל נכחו באותו רגע, ועוד דבר הוא אומר, "עכשיו גם המילה חרד"ק- אצל החרדים, משחקת על אותה משמעות".
האיש שטבע את המושג, שי לביא (לאו). "חרד"ל התחיל ככינוי ציני"
עד כמה השיח היה פנימי? על כך מעידה חיותה דויטש, כשסביב שנת 2005 היא שימשה כיועצת למכרז לתחנות רדיו ובאחת ההצעות לרדיו חרדי היא אמרה לנוכחים: "אתם שמים לב שהאופי הוא חרד"לי", דויטש מתארת ש "לאנשים שהיו שם זה נשמע כעלבון, בעוד מבחינתי זה נשמע מאוד ענייני. אנשים מש"ס שנכחו שם נעלבו ממני", היא מספרת.
התנועה שחוללה מהפך- לא התחילה במרכז הרב
רבים חושבים שתלמידי מרכז הרב הם שהפיצו את הזרם התורני, אך הדבר מתחיל בכלל במקום אחר. השנה היא 1953 ובכפר הרואה מתגבש גרעין 'גחלת', מתלמידי כיתה י"א, בהם אפשר למנות את הרבנים לימים, צפניה דרורי, משה לוינגר, זלמן מלמד, שבתאי זליקוביץ' ועוד.
"באופן כללי זה היה במעבר מהשבט שלי, שבט גאולים- יליד 1935",מספר אמנון שפירא. "המחזור אחרינו היה שבט איתנים, ילידי 1936, הם סיימו את י"ב בכפר הרואה ב-1954 וכשהם היו ב-י"א הם החליטו להקים גרעין במחתרת בהדרכתו של הקומונר שלי 'חיימקה' אותו אתה מכיר בשם הרב חיים דרוקמן".
"הם לא קיבלו כל אחד משבט איתנים לאותו הגרעין, והם קראו לו "גחלת"- גרעין חלוצי לומדי תורה, זו פעם ראשונה שהם התקוממו להליכה לקיבוץ, לנח"ל והם רצו ללכת ללמוד תורה והקימו את ישיבת כרם דיבנה".
לדברי יאיר שלג: "הם באו והחיו את 'מרכז הרב' אחרי כרם דיבנה. הם שאבו מהרב נריה שלמד אצל הרב קוק האבא (הראי"ה), הוא סיפר להם סיפורים, והם הלכו לשם. הכל ביחד הביא אותם לשם. בני עקיבא שחששה מהם שלחה אליהם את המדריך המיתולוגי חיים דרוקמן שנשבה בקסמיהם. מהחבורה הזאת יצא ביה"ס 'נועם' ועוד בתי ספר ואחרת כך הם נאבקו על הסניפים הנפרדים. הסניף הנפרד הראשון הוקם ברובע היהודי. בבני עקיבא חששו שייווצרו דתיים סוג א' ודתיים סוג ב', לאחר מכן נכנסו מזכ"לים שאינם מהקיבוץ הדתי והם קבלו לגיטימציה מאוחר יותר".
פרופסור אמנון שפירא, בעבר מזכ"ל בני עקיבא (צילום עצמי, באדיבותו)
ביה"ס נועם
שלג מספר כי "בוגרי מרכז הרב מקריית משה חיפשו חינוך לילדיהם, היה באזור שלהם את ביה"ס 'מימון' שלא היה לטעמם- בגלל שלימדו שם מורות בלי כיסוי ראש ולא מספיק מקדישים זמן ליהדות, ואז הם מקימים את ביה"ס 'נועם' ב-1971 שהפך ברבות הימים לרשת".
נתניהו בישיבת מרכז הרב (צילום: חיים גולדברג/ סרוגים)
בהקשר הזה יש לציין את אחד המאמרים הידועים של אורי ארבך ז"ל שפורסם בירחון 'נקודה' תחת השם 'הילד נחמד, אבל'. במהלכו מתאר אורבך זוג מסורתיים שרוצים להעביר את הילד לביה"ס הממ"ד כדי שיספוג קצת יותר תורה וכשהם מביאים אותו, ההורים הדתיים עוברים לביה"ס נועם. מכאן אורבך בכישרונו מעביר את שמות ההורים והילדים טרנספורמציה מתחרד"לת ומביה"ס נועם, ההורים מעבירים לנועם ה', ומשם לנועם ה' והיכלו.
אורבך מציב מראה על כך שאין סוף להחמרות והדרישות וחמור מכך, שהכל זו רק אמתלה שמטרתה בידול ואליטיזם.
האירוניה בסיפור הזה היא, שאורבך היה תלמיד בישיבת ההסדר קריית שמונה, אותה ייסד לא אחר מאשר הרב צפניה דרורי- ששמו מוזכר על ידי רבים כחלק מאותו גרעין 'גחלת', מה שמראה שגם לתמורות הללו אין קו אחד רציף.
ועוד לא דיברנו על ההבדלים בין מרכז לישיבות הקו בהקשר הזה, ועל האמירה של הרב טאו להצביע למפלגות חרדיות, שרבים רואים בה עוד קו משמעותי בהבדלה והקיצוניות בנושא, והיריעה בנושא הזה ארוכה.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
