אחד האירועים הטראומטיים שידעה הציונות הדתית היה ללא ספק העקירה מגוש קטיף לאחר תכנית ההתנתקות שהעביר אריאל שרון. הטראומה הייתה לאומית והשלכותיה איתנו עד עצם היום הזה, אבל ליבה נגע בעיקר בציונות הדתית.

דגל ההתיישבות ביהודה שומרון ועזה הונף והובל על ידי הדתיים הלאומיים, מרבית היישובים בגוש קטיף היו דתיים וכך גם היו מרבית המתנגדים הגדולים למהלך הדרקוני של שרון.

המכה הקשה של עקירת אלפי משפחות והרס התיישבות מפוארת הגיע לאחר מאבק עיקש ושנוי במחלוקת, שאף נחל בסופו הפסד. זה לא היה רק מבחן לאומי, זה היה גם מבחן תאולוגי. הציונות הדתית מבית המדרש של הרב קוק ובנו הרב צבי יהודה ראתה את התגשמות חזון הנביאים בהתיישבות וחלוציות כחלק מאתחלתא דגאולה.

הררי הכעס והזעם על המדינה, הדיונים עוד קודם לכן בעד ונגד סירוב פקודה – חצו את המחנות. רבים החלו להקפיד שלא לעמוד בעת אמירת תפילה לשלום המדינה, או לצאת באופן מופגן, כאות לכאב העצום שהמדינה הסבה לציבור ולחזון. בתוך כל זה היה מה שמכונה זרם רבני "הקו", הזרם ה"ממלכתי", שהקפיד להעמיד את כל הזעם ותחושת ההתפרקות אל מול מכונת ההרס שהפכו זרועות המדינה – על ציר ההיסטוריה.

רבני אותו זרם נהגו כמבוגר האחראי, היה בזה משהו אצילי, היה גם משהו שיצר כעס פנימי כששם לא הכילו ולא נתנו מספיק מקום לכאב ולשבר הגדול. באופן כמעט ספרטני קמו בוגרי הר המור ועקרו מעצמונה להמשיך את ההתיישבות ביתד. המסר היה שאיפה שהמדינה צריכה – אנחנו באים להתיישב, הכאב האישי נדחק הצידה.

מלבד הרב אבינר, מרבית רבני אותו הזרם לא עמדו בחזית ההנהגה הציבורית במאבק, עד כמה שזיכרוני מגיע. וגם הרב אבינר עצמו ספג מכה על העמדה שנקט. אך היה בה המון אומץ.

העמדה הייתה זו הממלכתית, הבוגרת, המכילה את הכאב פנימה בשקט וממשיכה הלאה. לא סתם נבחר לאחר מכן ראש מכינת עצמונה שרקד עם החיילים, הרב רפי פרץ לשמש כרב הצבאי הראשי. זו הייתה הדרך לתקן את משבר האמון אל מול המדינה. או כך לפחות המדינה ביקשה. אלו היו "המבוגרים האחראיים".

והנה בעשור האחרון, אותם רבנים הם מובילים את קו ההתנגשות החזיתית עם המדינה ומוסדותיה. זה החל כמדומני עם חוק הגיוס שעבר בקואליציית בנט ולפיד, עבר דרך גיוס הנשים לצה"ל ועוד ועוד נקודות התנגשות, עד לדברים עכשיו של הרב קלנר שצריך לשנות את נוסח התפילה לשלום המדינה מ-ברך את מדינת ישראל ל-הקם את מדינת ישראל. כאן לא מדובר כבר בעמידה, ישיבה, או יצאה מופגנת, אלא הכרזה שמדינת ישראל מתה, צריך להקים אותה.

דווקא בזרמים האחרים, שגם להם יש נקודות מחלוקת ורצון לשנות דברים במדינת ישראל, דרך השינוי היא בוטה פחות, ועוברת דרך המנגנונים המקובלים. בוודאי הרטוריקה הפכה הרבה פחות לוחמנית. נראה כאילו נוצר כאן היפוך תפקידים במרחב המאבק על עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.

האם זו נקודת ההסתכלות שהשתנתה? הנושאים שהובילו לפערים עמוקים יותר, גם אם לא נראים על פני השטח? או שזה אובדן בסיסי האחיזה בציבוריות הדתית לאומית והדחיקה לשוליים?