ימין ללא מוצא

שלש מערכות הבחירות שבשנה האחרונה חושפות נקודה מדהימה. התבגרנו לשלב שאנו כבר לא מגדירים את המשילות והמדיניות שלנו סביב מדינות ערב. הנושא איננו "מחנה השלום" מול "מחנה הביטחון" או "מחנה ארץ ישראל השלימה". התקדמנו לשאלה עמוקה לאין ערוך. מי אנו באמת? מה פירוש מדינה יהודית?

כולנו מאוחדים סביב תודעת 'לא עוד שואה' ו'דם יהודי אינו הפקר'. איננו מוכנים שיהרגו אותנו בשל היותנו יהודים. אולם אנו מתקשים לענות על השאלה מה פירוש חיים יהודיים של עם? מי אנחנו באמת? ומה באנו לעשות כאן כעם וכמדינה?

ממש משבר גיל ההתבגרות כמו נער מתבגר המנסה להבין מיהו ומהי ייחודיותו ועצמיותו.

על רקע זה הפחד של כל קבוצה מחברתה גדול מאוד. מחנה השלום הומר במחנה הדמוקרטי ובפחד מ"הדתה". מצד שני הונחה מטרת העל לרסן את בג"ץ ועמה הצפת הפחד מאיבוד הזהות היהודית, ערכי המשפחה ועוד.

כל זה חיזק את השיח המפלג. השיח שבו כל אחד מגדיר את המחנה שלו כ"רק לא הם".

שקר הנו הוצאת דבר מהקשרו. לקיחת גרעין אמת חלקי ומיקוד בו בלי ראיית ההקשר הכולל. באופן שכזה מראיינים שונים או פוליטיקאים מחרחרי ריב ומדון לוקחים נושא שנוי במחלוקת וגורמים לכולנו לחיזוק סטיגמות זדוניות בסגנון "השמאלנים האלה עוקרי היהדות", "המתנחלים האלה גזענים" או "החרדים האלה חשוכים" ושאר מיני לשון הרע ודלטוריא שאין הקב"ה חפץ בהם.

או אז כשיש חלילה אסון מייד כולנו חוזרים לתחושת יחד ובחלוף תחושת האבל חוזרים לפירוד הבלתי נגמר. כאילו שמשאת הנפש של כל יהודי דתי היא למצוא למי לעשות טיפולי המרה וכמיהת הלב של כל יהודי חילוני היא לעקור את היהדות ולהתבולל.

חיבור שכולו חשש מפני בגידות ותככים

בשיח שכזה אין דיבור אלא צעקות. אין הקשבה ונעדרת הענוה. תמיד הצד השני אשם. העין לא טובה והביקורת לא בונה. השטחיות והרדידות מרכיבות סלוגנים מטופשים שמביאים בעיקר לשפיפות קומה ולנפילת הרוח. רבים רבים מכל הקשת הפוליטית מצביעים למפלגות שונות מתוך תחושת לית ברירה ומבליעים אנחה הזועקת – לא לזה פיללנו.

זאת ועוד, שיח מפלג מחייב חיבורים כנגד המחנה השני. זהו חיבור שכל יסודו בפירוד ולכן איננו חיבור. לשם כך הומצא המושג בלוק טכני. 'בעצם אני לא מתחבר אתך באמת, אלא אני צריך אותך לזמן מה'. ככה לא פועלים אנשי אמונה. האם משה ואהרן התחברו חיבור טכני?!

חיבור שכזה אין בו "וראך ושמח בלבו" אלא חשש מתמיד מפני אינטריגות, בגידות ותככים.

לפעמים ללכת בנפרד מתוך כבוד אמיתי לנקודה הטובה שבזולתך, כמו גם ביקורת אמיתית על אי ההסכמה עמו, מביאה ליותר שלום מאשר חיבור טכני שכל יסודו בפירוד מהמחנה שמנגד. רוצים להתאחד אז שיהיה איחוד אמיתי ולא טכני.

מכאן לציונות הדתית. דומה שבקושי שלה טמונה גם עוצמתה. היא רב גונית ומקפלת במובן מסוים את החברה הישראלית היהודית כולה. יש בה חלק קרוב לחרדי וחלק קרוב לחילוני ומנעד רחב בתווך. הקושי שלה להתאחד הוא הקרוב ביותר לקושי של החברה הישראלית כולה.

על רקע זה אנו באים לעיקר. השינוי היסודי הדרוש בציונות הדתית הנו לחדול מלחשוב במושגים של מחנה ימין ומחנה השמאל או המרכז. להפסיק לעבוד אצל מחנה הימין. במקום זה "עבדו את ה' אלוקיכם ואת עמו ישראל". מתי נבין שכל הקונספציה של הצלת גוש הימין, מטילה עלינו את תפקיד מלקטי הפירורים וקבלני הקולות של מפלגת השלטון, שלא מפסיקה לנהל אותנו ולהרוויח ממריבותינו.

התורה הקדושה איננה ימין ואיננה שמאל. צריך להגיד באופן ברור. אין יותר ימין מהתורה ואין יותר שמאל מהתורה. הדרך שלנו כוללת בנין התורה והקודש. חיזוק ההתיישבות, צדק חברתי. דאגה לחלש. מאבק בעוני ומאבק בזנות. חובת האדם בעולמו יחד עם חביב אדם שנברא בצלם אלוקים.

איך הגענו לחרפה של צמצום דרכנו לשם "ימינה"?

מה בין "עם ישראל תורת ישראל וארץ ישראל" לבין השם – "איחוד מפלגות הימין"?

התודעה המוטעית הזו מעבירה מסר סמוי לכל בני הציונות הדתית, שמה שמאחד אותנו הנה – 'רק לא שמאל'. איחוד שכזה מעצים ומגביר את הפירודים והחששות שבתוך הציונות הדתית עצמה מחלקיה השונים.

אולם אם נפסיק לעבוד אצל גוש הימין ונחזור למי שאנחנו באמת בלי חנופה ובלי גמגום, נגלה שהכוחות יכולים להתכנס יחד לבניין התורה והאומה בארצה. בחזון אמיתי רחב ובהיר יש מקום לכולם ועל אף שוודאי יש חילוקים וויכוחים, אולם אלו יתפסו את מקומם האמיתי ובהקשר הכולל והנכון.

חשבו לרגע שאנו לא בידיים של אף מחנה. ויוצאים באמירה ברורה לראש מחנה הימין ולראש מחנה השמאל ובעצם לעם ישראל כולו: מי שהכי יקדם את בנין התורה, אחדות העם, יישוב א"י, צדק חברתי ושיח מאחד – עמו אנו הולכים.

למה שלא נפעל כולנו בענווה להעלות סדר יום אמיתי וחיובי של מה באנו לעשות פה כעם ישראל?! מהם חיים ישראליים?! מהו מוסר ישראלי?! מהי מדיניות ישראלית?!

נכון, כרגע זה לא ריאלי שהשמאל ייענה בחיוב לדרישות אלו, אולם עצם העלאת הנושאים האמיתיים לסדר היום זהו העיקר. עלינו לחתור למרכז. לא מבחינה מדינית, אף לא במובן של ערכים אמורפיים, אלא תורה מרכזית וכוללת בכל תחומי החיים. חזרה למרכז במובן העמוק היוצא מחזון הישיבה המרכזית העולמית של מרן הרב קוק זצ"ל.

מה בין כל השאלות הללו לשם "ימינה"?

כל הקשקוש של מי ישיג 61 בטל ומבוטל כעפרא דארעא ולא רק בגלל שבסקרים אף אחד לא מצליח להשיג, אלא כי גם ב63 מנדטים אין קואליציה יציבה. אין משילות.

אנו רצים כל כמה חודשים לבחירות על סמך ההנחה של כמה פוליטיקאים, שבסוף מישהו מהצד השני יערוק ויישבר ויחול סחף. נו, נניח שזה יקרה לכמה זמן אתם חושבים שזה יחזיק מעמד?!

אולי במקום לפרשן כל שבוע סקרים, מספרים ומנדטים, נעמיק בפרשת השבוע ונעבור לעסוק ב"שמות" במובן של זהות ודרך. שם נמצא את בנין האב של המנהיגות הישראלית – משה ואהרן. משה רבנו אחראי על תוכן גדול – כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו". אהרן אחראי על שיח מחבר של "וראך ושמח בלבו" אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. כמה זה רלוונטי וחיוני לנו.

רבים כעת כועסים על מנהיגי הציונות הדתית. חלק מן הסתם חושבים להצביע הצבעת מחאה. לא בזה נפתור את בעיותינו ולא בזה נמלא את תפקידנו הגדול. במקום לשבור צריך לבנות נכון.

אילו ידענו שהכתוב מכתיב עלינו – שאחר אלפיים שנות גלות ושבעים שנות חיבור בעיקר סביב מקלט מדיני, הגיע הדור והגיעה השעה לעסוק בשאלת השאלות של תוכן חיינו האמיתי כעם – היינו מרגישים את גודל השעה וגודל הזכות גם החובה להיות שותפים בזה.

לא עת ספוד ולא עת ייאוש. נשיל את הפחדים ונשנה את המבט. העין תחזור להיות טובה והביקורת, חדה ככל שתהיה, תשוב להיות בונה ומכבדת. עוד לא אבדה תקוותנו. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה.

==

הרב דני סגליס הוא ראש ישיבת ההסדר נוף הגליל.