אני רואה את גלי הכעס מצד בן גביר כלפי הרב רפי פרץ, ולא מבין היכן הפשע הגדול והבלתי נסלח בביטול ההסכם. אמת, הסכמים צריך לקיים. אבל מנגד, הסכם הוא לא התחייבות בלתי חוזרת לביצוע התאבדות משותפת. גם "הסכם ההסכמים" – חתונה כדת משה וישראל – ניתן לפעמים לביטול כאשר מי מהצדדים חושב שההסכם אינו נעים ונוח עבורו (גם אם אין הונאה), הלא לשם כך יצרה התורה את המושג המוכר ע"פ הסטטיסטיקה לכל זוג שלישי: "גירושין".

מתנה חד צדדית לעוצמה יהודית

בן גביר טוען "הרב רפי הונה אותי", ובכן, המושג הונאה משמש בד"כ לתיאור מצב בו מוציאים ממאן דהו דבר במרמה. מישהו יכול להסביר לי מה הוציא רפי פרץ מבן גביר? התשובה היא: כלום. האם לבן גביר הייתה איזו אלטרנטיבה אחרת לרוץ איתה?! כנ"ל התשובה שלילית. אפילו מפלגת נועם לא תרוץ עם עוצמה יהודית ששילבה ברשימתה אישה. ההסכם היה אפוא מתנה חד צדדית מצד הבית היהודי לעוצמה יהודית. הבית היהודי התחייב לשלב את נציגי עוצמה יהודית ברשימה, מתוך מחשבה שכך ירוויח עמדת מיקוח טובה יותר מול האיחוד הלאומי. עוצמה יהודית לא נתנה כלום בתמורה ולא הפסידה כלום. ברגע שסמוטריץ' עשה למחנך הרב רפי בית ספר וסגר עם בנט, התרגיל למעשה נכשל, הבית היהודי היה בסכנה קיומית של אחוז החסימה, וכל שנותר היה למצוא הסדר מציאותי חדש.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

(צילום: סרוגים)

לבן גביר ברור היטב שרפי פרץ לא הונה אותו. כשהוא חתם, ועד שעה לפני סגירת הרשימות, הוא נאחז בכל כוחו בהתחייבותו והיה נחוש לקיים ההסכם. גם תחת מכבש רה"מ ורבני הציונות הדתית הוא לא נשבר וצייץ "מילה זו מילה", רק כאשר עידית סילמן ערקה וקווי המפלגה החלו להתמוטט סופית, הוא הפנים שזו לא שאלת ההסכם אלא שאלת הקיום, ונאלץ בדמעות לבטל, כשהוא מבקש שוב ושוב סליחה.

גירושין הם לא דבר נעים, אבל הם גם לא הונאה, בוודאי לא מעשה נוכלות. הם סיטואציה מציאותית שלעיתים מחוסר ברירה נאלצים לבחור בה, כאשר החתונה הובררה כמשגה. הסיפור האמיתי לטעמי, הוא זהותם של המחותנים: עו"ד איתמר בן גביר אדם חביב, מפולפל, כנה, ואהוב על רבים, שרק תדמית הכהניזם מונעת ממנו להיות מנהיג מגזרי בקנה מידה משמעותי פי כמה. מולו, הרב רפי פרץ, שהגיע כמחנך מוערך, טייס ורבצ"ר, עם ציפיות גבוהות לשיקום המפלגה, והתברר כאיש חינוך שהגיע בטעות לבית הספר הפועל בשפה שאינו דובר. קל לאהוב את בן גביר, קל לשנוא כיום את רפי פרץ ששגה רבות. אז זה מה שעושים, כל היתר הם התירוצים.

מחנך דגול ופוליטיקאי לא משהו

הכעס על רפי פרץ הוא למעשה כעס האכזבה על מצבה של המפלגה. הוא מחנך דגול ופוליטיקאי לא משהו. אם היה פוליטיקאי מוצלח יותר, ביטול ההסכם היה נסלח לו. לכל יתר השותפים במפלגה, בוודאי שאין לבן גביר זכות לבוא בטענות. בנט וסמוטריץ' לא חתמו עימו ולא הבטיחו לו מאומה. זכותם לרצות רשימה בלעדיו, או מפני שהם סבורים כי הוא מרחיק קהלים מסויימים, אפילו אם סתם הוא לא בא להם טוב בעין.

באופן אישי, איתמר בן גביר הוא איש רעים, חריף ומצחיק, שתמיד כיף לתפוס איתו שיחה. רפי פרץ לעומת זאת, ממש לא כוס התה שלי. אבל אם למישהו צריך בן גביר לבוא בטענות, הרי זה בעיקר אל עצמו: בבחירות ספטמבר הוא קיבל הזדמנות פז – הצעה למקום השמיני ברשימת ימינה. הוא דחה את ההצעה בבוז, ופנה לריצה עצמאית.

מניתוח תוצאות הבחירות עולה, כי שילוב של ימינה עם עוצמה יהודית היה מביא 9-10 מנדטים (גם אם היה בורח מנדט כתוצאה מההסכם). כלומר, בן גביר היה ח"כ בוודאות ומטהר את תדמיתו. זו הייתה טעות עצומה. על היומרה הזו הוא משלם כעת מחיר כפול: גם לא נבחר אז, וגם היום כולם יודעים שאין לו את היכולת לעבור את אחוז החסימה.

=======

הכותב הוא מגיש המהדורה המרכזית ברדיו קול ברמה, ומגיש בערוץ כנסת