אני כותב כי פעם לא ידעתי שאני קיים. זאת אומרת ידעתי שאני – האדם קיים, כי הרי ברור, איך לא? אבל לא באמת ידעתי שיש עוד מישהו כמוני, שאני לא לבד בתוך כל הסבך הזה ושמישהו כבר היה שם לפני. הרי מה כבר יודע נער, "בחור" שבגיל 16 צולל למים העמוקים של ישיבה גבוהה?

בחדר האוכל של הישיבה דיברו על כל דבר; מהגרעין האירני ועד ביקורת המקרא ומקירוביולוגיה ומפמיניזם דתי והקשר שלו לתורת המשחקים ועד הפריימריז הקרב לראשות הבית היהודי ואיך לא כמובן , גם עליהם – ההומואים. לרוב בגלל הסערות בכוס המים הציבורית שלנו שבאו והלכו לתקופות, אבל לפעמים גם סתם ככה – נושא מעניין. ברוב המקרים אני חייב להודות (תרתי משמע) לא בכינויי גנאי או בשמות ב"ה אבל תמיד כ'ההם', כמשהו, כאידאה שצפה לה במרחב, מנסה להיכנס לחברה שלנו ולקבל הימנה לגיטימציה, כתופעה, תופעת טבע ושמה: "אני". "זה לצוד עיניים" אמרתי פעם לחבר, "לחפש במבט של מישהו עצב, יאוש כמו שלך", להרגיש ולו לרגע, אולי אפילו בדמיון רחוק – שעוד מישהו לא בנח עם הטירוף הזה.

"יחיו מתיך- אלו המתים שבארץ ישראל; נבלתי יקומון – אלו המתים שבחוצה לארץ, שעל ידי גלגול מחילות שהקב"ה עושה להם מחילות מחילות בקרקע – הקיצו ורננו שוכני עפר!" (ילקו"ש ישעיהו רמז תל"א) רק הקב"ה יודע כמה גלגולים עברתי להגיע אל הארץ המובטחת, לחיות לפניו.

זה נחת עלי פתאום, כשהייתי כבר בחדר אוכל אחר, שנדמה היה שנות אור משם – בסעודה בשבת חברותא. כשבתוך כל הכיף והשמחה, בין עשרות (מעל 100!) החברים הבנתי שאני כבר מבין – אני לא לבד. "אמנם שבת" אמר חבר "אבל אל תשכח: חנוכה בקרוב ויש לנו מפגש להרים!" והלב פשוט התפוצץ מאושר, איזה זכות, איזה חסד. "אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַ֣נִי ה' ".

אני כותב כי באיזה חדר אוכל כלשהו יושב לו עוד רפאל וגם חיים ובניה ויש גם את תהילה ושיר אי שם בחדר אוכל של איזו מדרשה. אני רוצה להגיד להם שאני קיים, להגיד להם בעצם שגם הם קיימים. שהם, במובן הכי מציק של המילה פשוט אנשים נורמלים וטובים, שהעולם לא נגמר וגם לא קרוב להיגמר, להפך- הוא רק מתחיל עכשיו לפרוח ממש לנגד עיניהם ושהם ממש לא לבד…

 

רפאל יהונתן פוליסוק הוא בוגר ישיבה גבוהה, כותב וחבר בארגון חברותא