יואב שורק: "גירוש משפחות מחבלים – צעד הכרחי"

יואב שורק אביו של דביר ז"ל שנרצח בגוש עציון , קורא בחשבון הפייסבוק שלו לשנות את כללי המשחק, כי "בנפשנו הדבר".

"לא כתבתי כאן שום דבר מדיני-בטחוני בעקבות הרצח של דביר שלנו", כותב שורק. "אבל כעת, כאשר התבררה האמת המחרידה, שה'הצלחה' של מבקשי נפשנו ליד מגדל עוז פתחה 'גל' נורא, וכאשר הכל מחפשים איפה טעינו ואיך להציל את הבאים, אני משתמש בבמה הזו כדי לומר את אשר אמרתי בעבר לא פעם ולא פעמיים: אם נצליח להתגבר על החששות והמכשולים, ולבסס מדיניות עקבית של גירוש משפחות מחבלים, אנו נציל נפשות רבות, נעצור מעגלי דמים ונתחיל לנוע לכיוון של דו-קיום נסבל עם מי שמוכן לחיות לצידנו. לא דו-קיום שבו השב"כ מסכל 600 פיגועים בשנה, כלומר חיים לצד מי שמחפשים כל הזדמנות להרוג בנו, כשכוחות הביטחון שלנו מצילים אותנו ואותם מהאימה, אלא דו-קיום שבו הם חדלים כמעט מלנסות ומחליפים דיסקט".

נדרש לחץ ציבורי גדול

לדברי שורק: "גירוש משפחות מחבלים (כאלה ש'הצליחו' וכאלה שסוכלו) הוא אמצעי ההרתעה היעיל ביותר, המדויק ביותר, המגלם את הצדק המובנה והמשרת את העתיד של חיינו כאן " אך לדבריו ממשלות ישראל נרתעות כבר שנים מלבצע אותו. "מסיבות משפטיות ובינלאומיות, ומדשדשות במדיניות של הכלה וסיכול. לכן נדרש לחץ ציבורי גדול, במיוחד בימים אלה, ממוקד בדרישה האחת הזאת – שהיא, בעיניי, שובר שוויון ופתח לחיים".

"מדוע זהו אמצעי ההרתעה היעיל ביותר?", מסביר שורק, "כי הם רוצים לחיות כאן. ולא רוצים להיות גולים. מי שיודע שפיגוע שלו יביא לגירוש משפחתו אל מחוץ לישראל ולשטחים, יבין שהוא מביא עליהם אסון (ומחליש את המאבק הפלשתיני) – הפוך מן המצב הקיים, בו הוא הופך אותם למבוססים כלכלית ונערצים בסביבתם. ידוע שהריסת בתים מרתיעה. אבל הרתעה חלשה. אילו היה מדובר בהפקעת הקרקע, האדמה, מידי המשפחה והרחקתה לארץ אחרת – האפקט היה מתעצם לאין שיעור, והיינו חוסכים חיים של מכרינו, וגם חוסכים חלק נכבד מעבודתם המאומצת של שירותי הביטחון שלנו. מניעה, נטילת המוטיבציה, יעילה לאין ערוך מסיכול. וגם צודקת יותר: המצב בו אנו מכלים את כוחותינו כדי להציל את עצמנו אבל גם אותם מעצמם, ולכסות את ערוותם המוסרית של הערבים ולתחזק מצג-שווא כאילו מעטים המפגעים, הוא עיוות נורא".

ענישה קולקטיבית

לדברי שורק, "אם עושים ענישה קולקטיבית – ובמאבק כזה רק ענישה קולקטיבית אפשרית, ומדובר בהצלת חיים – אזי פגיעה במשפחה של המחבל עדיפה לאין ערוך מאשר ענישה של הכפר כולו, בלי הבחנה בין מבקשי שקט למבקשי הרג. הרי כך אנו עושים כל אימת שבעקבות פיגוע מטילים סגר על כפר או מפסיקים להעסיק ממנו אנשים. הרחיקו את המשפחה אל מעבר לגבול ותעבירו מסר ברור: מי שרוצה לחיות אתנו בשלום יכול להישאר בארץ הזאת. מי שלא, לא.

לכן זוהי גם הענישה המגלמת את הצדק. אין שום היגיון בכך שנעשה מאמץ 'להכיל' את מי שמחפש דרך להרוג אותנו. אפשר כמובן להטיל את כתם ה'רוצים להרוג אותנו' על הפלשתינים כולם, ואז לחתור לגירוש כולל; אבל כיוון שאיננו רוצים בכך, או איננו יכולים, או שהמחיר המוסרי גדול מדי – לא משנה – הרי שאנו חייבים להטיל את ההיגיון הפשוט הזה, שאין דו קיום עם האורב להרגך, על אותם חלקים באוכלוסייה שאכן צועקים זאת בפה מלא. בדיבור או במעשה. ולהתחיל תהליך שבו אוכלוסיה מתחלקת בין הרוצים בדו קיום ובין המואסים בו, כשהאחרונים מגורשים מכאן. אין שום דבר אצילי או מוסרי בהתעקשות על זכותו של רוצח-בפוטנציה להישאר בקרבתך. רק חולשה ואיוולת."

המנהיגות לא מוצאת את האומץ

שורק ממשיך ומותח ביקורת ש"המנהיגות שלנו כושלת כבר שנים ארוכות ואינה מוצאת את האומץ להפעיל את האמצעי הזה, שובר השוויון. ולא לתת להסתייגויות משפטיות או בינלאומיות למנוע מאתנו את האמצעי החיוני, מציל החיים, הזה, שישבור את משוואת המוות של חיים תחת איום אינסופי, שמדי פעם 'מצליח' להביא מוות בחלוננו."

לבסוף קורא שורק לשתף את הפוסט ולודרוש מראש הממשלה ומהמבקשים לרשת אותו תשובות. "הפעילו את הקשרים שלכם עם מקבלי החלטות, חברי כנסת, עיתונאים לחץ ציבורי כבד וממוקד על גירוש משפחות מחבלים. כאלה ש'הצליחו' וכאלה שסוכלו", הוא חותם.