העסקה לשחרור שליט נחתמה רק בגלל שהעם התעייף

חמש שנים ושלושה חודשים אחרי שנחטף יחזור גלעד שליט הביתה.

בתמורה לחירותו, תשחרר ישראל למעלה מאלף מחבלים, חלקים "כבדים" עם 'דם על הידיים', שרצחו יהודים או שהשתתפו בפועל בתכנון ובביצוע של הרצח.

העסקה עליה החליטה הממשלה, זהה מאוד להצעת החמאס מלפני חמש שנים, לפחות במספר  – אלף אסירים.

אלא שאז, לאחר החטיפה, חוץ מקבוצת שוליים, אף אחד לא היה מוכן לשמוע בכלל את המספר אלף אסירים. גם המספר 400 היה נחשב אז גבוה מאוד, גבוה מדי. אפילו ההורים של גלעד, נועם ואביבה, הבינו כי חייל אחד לא שווה את הכמות הזו.

אבל בינתיים, נמשכו הימים, קמפיינים עלו וירדו, כשהדרישה היחידה שלהם היא "לראות את גלעד בבית".

הדרישה הזו, הפכה למטרה, עד שאנשים ראו בכך את פסגת השאיפות שלהם לשנה החדשה. החייל הפך לגלעד, ואיתו גם הופרט הכבוד הלאומי לסבל אישי. "עד כמה הוא יכול לסבול?".

חמש שנים של לחץ ציבורי לא עזרו לשחרר את גלעד שליט, הם רק עייפו את העם וגרמו לו להרים ידיים במשא ומתן. העייפות הזו הגיעה עד לממשלה שאחרי 1,935 יום הסכימה לתנאים הראשוניים של החמאס, אבל אף על פי כן רואה בכך הישג.

העייפות התבטאה בזה, שבמקום לפעול אקטיבית לשחרורו, נכנענו לדרישות של החמאס. הסגר על עזה, שבעצם היה רק דמיוני, כי סחורות יצאו ונכנסו כל הזמן, היה יותר תרגיל של הוצאת קיטור ישראלי מאשר אמצעי לחץ על החמאס.

הפסקת המים והחשמל לעזה או צמצומם לשעתיים ביום, היה יכול להראות לחמאס כי החטיפה איננה כדאית, אבל בישראל התעייפו מהניסיונות לשחרר את גלעד שליט בצורה אקטיבית וחיכו ליוזמה מהצד שכנגד.

כל גורם בטחוני יאמר שהעסקה הזו גרועה והיא נותנת זריקת עידוד לטרור. אבל במצב הנוכחי של העם, זו הגשמת המאווים שלו. מה יהיה בעתיד? את זה אף אחד לא שואל, בינתיים תן לנוח. בא נוריד את העניין מסדר היום.

את העייפות של העם צריך לעורר באמצעות משקה אנרגיה רוחני או קפה חזק. אם אין לנו את אלה נצטרך לקוות לנס.