[דברי הרב שלמה אבינר באזכרת שלושים לרב בני אלון זצ"ל שהתקיימה בישיבת בית אורות בהר הזיתים – רשם: הרב מרדכי ציון]

הספד לרב בני אלון זצ"ל

ברשות הרבנים, ברשות המשפחה, ברשות הקהל הקדוש.

הרב בני היה אדם בעל קשת רחבה, מלאת צבעים.

ולא רק בגלל חכמתו – שאכן הוא היה באמת אדם חכם. אדם חכם, שלא רק שומע ולומד, אלא אדם חכם שיודע לחשוב.

אבל לפני זה, בגלל שהוא היה אדם עם מידות טובות ויראת שמים. מידות טובות טבעיות. איניני יודע אם ככה הוא נולד, אבל ככה הוא היה. ויראת שמים טבעית. ככה הוא היה מטבע יצירתו. ואיך שהכרנו אותו, הוא לעולם לא התקלקל. כידוע פוליקיטה מקלקלת, אך גם כשעסק בפוליטיקה, הוא לא התקלקל.

וגלל תכונות אלה, היתה לו הצלחה גדולה כמחנך. הוא אהב את כל תלמיד, הוא כיבד את כל תלמיד, היה לו יחס אצילי לכל תלמיד. ולא בגלל שחייבים, אלא בגלל שככה הוא היה.

בשביל עם ישראל הוא מסר נפשו

ואותה אהבה גדלה אצלו מן הפרט אלא הכלל של האומה. הוא עסק בפוליטיקה בגלל האהבה הגדולה שלו לעם ישראל, לא בשביל עצמו. אם היה דואג רק לעצמו, היה נשאר בביתו, עוסק בתורה והופך לתלמיד חכם גדול. אבל בשביל עם ישראל הוא מסר נפשו. כידוע יש מסירות גוף ויש מסירות נפש. מסירות נפש הכוונה שאדם מקריב את עולמו הפנימי בשביל ריבונו של עולם, בשביל עם ישראל.

הוא עסק בפוליטיקה, אבל גם באותו זמן הוא היה עדיין טובל בעולמו הפנימי הטהור. עולמו הפנימי של אהבת ד', ואהבה זו זרמה לאהבת התורה, זרמה לאהבת האומה, זרמה לאידיאל הגדול ללמד, וללמד אנשים ללמד. אכן העמיד תלמידים הרבה.

עליו אפשר לומר את הפסוק "מן המקדש לא יצא" (ויקרא כא יב). אף על פי שהכהן הגדול בודאי יוצא מבית המקדש, שהרי יש בית ומשפחה, אלא הכוונה ממקדשו הפנימי הוא לא יצא. כך הרב בני, כל מקום שהוא הלך, מקדשו הפנימי הלך איתו.

כתוב "שוב יום אחד מלפני מיתתך" (אבות ב י). אבל אדם לא יודע מתי ימות? אז יעשה תשובה כל יום. הרב בני היה עושה תשובה כל יום, כל יום עולמו הפנימי היה מזדכך, ומתוך כך אין זה משנה במה הוא עסק, בכל דבר שהוא עשה הביא ברכה, ברכה לאנשים רבים, ברכה לעם ישראל.

תהא נשמתו יצרור בצרור החיים עם כל הצדיקים.