השבוע פורסם סקר המלמד על כך שאם איילת שקד תעמוד בראש מפלגת הבית היהודי היא תקבל יותר מנדטים מאשר נפתלי בנט.

עורכי הסקר הסבירו כי איילת, שאיננה דתיה, מביאה קולות מהמגזר הכללי ובכך היתרון שלה על פני המועמדים האחרים.

ברצוני לעמוד על נקודה מעניינת לא פחות. יש כאן תופעה של הערכה לאדם שאיננו מן המגזר שאיננו מבריח ציבור בוחרים דתי לאומי, למרות היות הציבור הדתי לאומי, ציבור מגזרי מאוד.

מה יש בה באיילת שהופך אותה למנהיגה שזוכה להערכה כה רבה בציבור הדתי לאומי, על כל גווניו?

אמינות: איילת מבטיחה לקיים,רק דברים שהיא מעריכה שבאפשרותה לקיים. היא לא מבטיחה הרים וגבעות ואחר כך אומרת 'לא הצלחתי'. גם כשאיננה מצליחה, היא אומרת ביושר 'לא הצלחתי' 'לא הכל בידיים שלי'.

ישרות: איילת שמה הכל על השולחן, אין אצלה אחד בפה ואחד בלב. היא תודה ביושר ותאמר 'לא הצלחתי'. היא לא תגיד לכל אחד את מה שהוא רוצה לשמוע ואחר כך תעשה את מה שהיא רוצה.

לא תתעלם: איילת איננה מתעלמת ממה שלא נח לה, היא תגיב, תסביר ולפעמים גם תאמר 'לא יכולה', 'אני חושבת אחרת' וכדומה.
ישנם אנשי ציבור החושבים שאם הם לא יענו לטענות המופנות אליהן,הטענות יעלמו מן השטח, טעות גדולה בידם. מי שלא מתייחס לדברים כואבים, לא יזכה ליחס הגון כשירצה לבקש את התמיכה מן הציבור.

מסרים פשוטים וברורים: עם כל המורכבות הנדרשת מנבחר ציבור בכלל ושר המשפטים בפרט, ועל אחת כמה וכמה משרה שאיננה מן המגזר, היא מצליחה להסביר את עמדתה בצורה מעוררת כבוד והערכה. דווקא בגלל הפשטות והבהירות שבדברים.

כבוד הדדי: נדירים הם הפוליטיקאים שמצליחים לעשות 'כותרות' גם שהם מדברים בכבוד לחולקים עליהם. איילת היא אחת מהן. לא תשמע ממנה אף מילת התלהמות או פגיעה, גם במי שהיא חולקת עליהם מכל וכל. גם על מי שתוקף אותה בצורה גסה ומכוערת. איילת תמיד תשיב בכבוד ולא תצא מכליה.

לא מנסה לחנך: ישנם פוליטיקאים החושבים שהם הוגי דעות, שמותר להם להביע דעה על רבנים ואנשי חינוך, ולתת להם ציונים. הציבור לא רואה בפוליטיקאים מנהיגים רוחניים,הוא רואה בהם מנהיגי ציבור ושליחי ציבור. הוא מצפה מהם לדעת לכבד את מנהיגיו הרוחניים,גם כאשר איננו מקבל את דעתם.

שורות אלו נכתבות לא בכדי להלל ולשבח, כי איילת איננה זקוקה לדברי הקצרים. זאת ועוד, מעולם לא ישבתי איתה לפגישת עבודה על נושא כל שהוא, כל מה שכתבתי הוא מהתרשמות שלי ושל רבים אחרים המדברים על הצלחתה המפתיעה ,דווקא בתוך הציבור 'שלנו'.

שורות אלו נכתבות בכדי לומר לחברי הכנסת בפרט ולמנהיגי ציבור בכלל. הציבור איננו טיפש, הציבור איננו מתרשם מן המתלהמים ומן המשמיצים ומהוגי הדעות. הציבור רוצה יותר מכל אמינות, ישרות, כבוד הדדי והתייחסות לטענות ומענות העולות מן הציבור.

זה ההסבר שלי לתופעה המדהימה שבה הציבור הדתי לא מפחד ממנהיגה שאיננה דתית,לא רק שאיננו מפחד ,אלא מעריך ומכבד.