הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: אורי פסטר על "מלך של קבצנים"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?

כמחזאי ובמאי תיאטרון, עבדתי עם המוזיקאי אורי וידיסלבסקי על פרוייקט מיצירות מנדלי מוכר ספרים, בבית הספר למשחק - בית צבי. 

התרגיל מצא חן בעיני מנהלת תיאטרון באר שבע והיא תכננה להעלותו כהפקה. בראש חגיגות ה-20 לתאטרון, ההפקה גם זכתה לתמיכה ממפעל הפיס. 

לאחר שסיימתי את כתיבת המחזה "מלכות לקבצנים" ובעזרת כספי התמיכה, המחזה תורגם.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

המחזה המתורגם זכה לשבחים, אבל נאמר לי שהפוטנציאל הכי טוב לחומר יהודי מסעיר שכזה הוא לכתוב תסריט בסגנון "לב אמיץ" והרעיון כבש את ליבי.

שותפי לכתיבת התסריט היה מי שאמור לככב בסרט - שחר סורק, שהיה בעברו אלוף ישראל באומנות הלחימה 'טאקוונדו', ויחד יצרנו את הסדרה "אג'ימה" ששודרה בערוץ 2, אשר זכתה בפרס משרד התרבות ונמכרה לשידור בארה"ב.

העבודה על הגרסה הראשונה של "מלך הקבצנים" לקחה כחודש וחצי, הוא נשלח לקרן יהושע רבינוביץ – פרויקט קולנוע.
סינמה שו"ת 11: אלון זינגמן על מאחורי הקלעים של שטיסל

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

לאחר כתיבת התסריט היו בידי מחזה מוזיקלי "מלכות לקבצנים", מחזה באנגלית "מלך של קבצנים", מחזמר בשם "צבא השמיים" למוזיקה של רוני וייס, שעלה ב-2017. במסגרת חג המחזמר המקורי בבת ים ותסריט "מלך של קבצנים" אגדת אומנות לחימה יהודית שנשלח לקרן יהושע רבינוביץ – פרויקט קולנוע, והתקבל לתמיכה אצלם כעבור חודש וחצי מיום סיום כתיבתו.כל היצירות הנ"ל היו גירסאות לאותו הסיפור במדיות שונות. 

זה התסריט הראשון שכתבתי בחיי וזו הפעם הראשונה ששלחתי יצירה שלי לתמיכה, ולא היה לי כל ניסיון בהפקה לקולנוע. 

קרן רבינוביץ הסכימו לבקשתי שהמפיקה בפועל תהיה שרון שמיר משירוקו הפקות, וחתמו איתנו הסכם במהירות וביעילות. שחר סורק ואני היינו חתומים כקבוצת מפיקי הסרט, אך למעשה היינו נתונים לידיה האהובות והמנוסות של שרון שמיר. עבודת הליהוק הייתה ארוכה ומבלבלת. היות וחיפשנו שותפים אמריקאים להפקה, ניסינו ללהק שמות אמריקאים (הסרט דובר רוסית ועברית שפת קודש) בכדי להיות פרויקט בינלאומי. 

ג'ון ליתגו אישר את ההצעה להיות הצאר הרוסי, תאודור בייקל המנוח שמח לתפקיד יענקלה סופר, עודד פהר, שחקן ישראלי שהיה שם דבר בארה"ב בזמנו, הסכים לתפקיד זיסרל, ואף החל חזרות עם שחר סורק, ששהה בלוס אנג'לס, לצרכי קידום סדרת הילדים שכתבנו "אג'ימה". רונית אלקבץ נבחרה לתפקיד בתיה העיוורת, לוסי דובינצ'יק נבחרה לתפקיד הראשי הנשי, ויצאנו לדרך, ביהירות של מתחילים שהסרט הזה יביא לישראל את האוסקר הראשון לסרט הזר הטוב ביותר.

ראש האקדמיה האמריקאית לקולנוע, הבמאי ארתור כהן (סיפור אהבה), והמשנה לראש הממשלה דאז שמעון פרס, המליצו למשקיעים אמריקאיים על השקעה בסרט, ועל צילום משותף של כולם בפתיחת הפסטיבל לקולנוע ישראלי בלוס אנג'לס. זאת יחד עם הסיוע של קובי אשרת, קונסול תרבות דאז בקונסוליה הישראלית בעיר הסרטים והמלאכים, הרימו את הציפיות מאיתנו באופן חסר תקדים ולא מציאותי בעליל.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?

החזרות שנערכו בתל אביב, לאחר שינוי משמעותי בליהוק, היו כמיטב המסורת הדקדקנית שלי מהתיאטרון, בקאסט המוביל היו שחר סורק, לוסי דובינצ'יק, רובי פורת שובל, ולמולם אשר צרפתי ומוסקו אלקלעי המנוחים,

 למעשה עברנו על הטקסט במשורה בקריאות ובדיונים כפי שאנחנו מביאים לטובה מהתיאטרון. 

אני חושב שהעבודה של במאי תיאטרון למול שחקני קולנוע שבאו מהתיאטרון העניקה לסרט את המתנה האמינה ביותר שלו. בכל החזרות הקפדתי להגביל את השחקנים, לדבר כמו ביום-יום, ללא תיאטרליות והגברת בקול. עובדה זו גרמה לטקסט בעברית קדושה להשמע אמין ומובן.
בשלב מסויים צילמנו run בשתי מצלמות בפארק הירקון ושלוחותיו. המצלמות תיעדו את הדיאלוגים במקומות מאולתרים ברחבי הפארק, ולאחר העריכה הקרנו את צילומי הניסיון לשחקנים שוב בחדר החזרות, ודנו על כל מה שלמדנו מהצילומים, מהדיאלוגים ומהתגובות בצילומים. זה היה דיאלוג חשוב, שהקנה לשחקנים ביטחון רב בעבודתם, וגם בזמן הצילומים המשכתי לנהל אותו בשקט ובריכוז המקדיש את כל הזמן שצריך לעבודת השחקנים בלבד. 
סינמה שו״ת פרק 29: שני קיניסו על קולנוע שנוצר מתוך טראומה

לפני כל צילום סצינה הייתי ניגש לשחקנים, מזכיר לכל אחד ואחד איפה הדמות שלו נמצאת במהלך העלילה, ואין לו קשר ללוח וזמן הצילומים. דיברנו על הדמות -מצבה, מניעיה, ויחסיה בזמן הנתון שבסיפור, רק לאחר שכל השחקנים שיחזרו איתי את התהליך שלהם כדמויות בעלילה ובזמנה המצולם, התפניתי לבדיקת התאורה וזויות הצילום ושאר ההחלטות של הצלם. 

את הצילומים התחלנו עם הצלם יוסי פיין ז"ל, שהקושי הפיזי מנע ממנו להמשיך, ואז הובא הצלם הגאון אמנון סלומון ז"ל, שהקפיד להקשיב לשחקנים ולעבודת הבימוי שלי עימם. הטון של הסרט הוא בעיקר עבודותו הרגישה של אמנון, שהיה מגדולי צלמי הקולנוע שלנו, ואני חייב לו תודה בהרבה דברים שלמדתי ממנו על מצוינות בקולנוע.

אורי פסטרצילום: גוליאן רגו

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?

במושגים של קולנוע ישראלי, זו הייתה הפקה גדולה מאוד. במושגים שלי עצמי, כבר עשיתי גדולות ממנה, אבל בתיאטרון ועל בימות הבידור בארץ ובעולם.

 הידע והניסיון שלי מהתאטרון והטלויזיה גרמו לי לביטחון רב וניצלתי אותו בכל מהלך הצילומים. התחושה הטובה שלי בהכנות ובמהלך הצילומים, היא תוצאה של יחס מופלא בעבודה עם הסטודיו בליטא בו צילמנו והכנו את הסרט.

היות וזה היה הסרט הראשון שלי גיליתי שהקולנוע עובד טוב יותר ומקצועי יותר מהתאטרון-בעיקר הישראלי. בתאטרון תמיד הייתי ממונה על הכל כולל הכל, ופה גיליתי שיש המון בעלי תפקידים שמעבירים את האחריות מכתפי הבמאי לאחריות של מחלקות, מנהלים, תתי מנהלים וכו'. בעיקר שבסטודיו בליטא צילמו לפנינו, לצידנו ואחרינו עשרות הפקות אמריקאיות, בריטיות הולנדיות, כך זכינו כל הצוות ואני לתנאים הוליוודים מעולים, שכנראה לא אזכה לכמותם בסרטים הבאים שלי. כך הפכו הצילומים בליטא ב-2004 לחוויה היצירתית הגדולה בחיי! הקשיבו לי, כיבדו אותי ואת דבריי, דאגו לי, כיבדו את השחקנים בקרוואנים ובעוזרים אישיים, מה שנתן להם תחושה שהם חייבים להחזיר תמורה מקצועית במשחקם המרוכז והמדוייק. 

לדוגמא, רובי פורת שובל לא יצאה מהקרוואן ללא עוזרת שהניפה מעליה שמשיה בימי החום, ומטריה נגד הגשם. השחקנית הותיקה ליא קניג זכתה בימי החופש מהצילומים שלה לרכב פרטי עם נהג ומדריך טיולים בוילנה וסביבותיה, ועמוס לביא ז"ל, שהחליף את אשר צרפתי בתקפיד פייבוש, זכה למאמן גופני צמוד.

ארבעה חודשים לפני הצילומים טסנו המעצב האמנותי אבי אביבי ואני לסיור לוקיישנים בליטא, ואבי נשאר לעבוד על עיצוב האביזרים והארט מול צוות אמנים, ציירים, מעצבי תלבושות, פסלים ואנשי אביזרים, מסורים ומוכשרים להדהים. 

העובדה שאבי אביב המנוח לא זכה בפרס אופיר לעיצוב אמנותי באותה שנה (2007) הוא תעודת עניות היסטורית לאקדמיה לקולנוע הישראלית, שהיא מוסד מתועב ושיקרי, המבוסס על 'קשרים והקשרים', ללא כל קשר לאמנות הקולנוע, וזמנה להתבטל במהרה בימינו אמן. 

במקביל לעבודתינו, קיים השחקן הראשי שחר סורק חודשים חזרות בסטודיו, עם 40 אמני קרבות, אומנויות לחימה וכפילים מקצועיים מפולין ובולגריה. שחר שהיה במאי הקרבות של הסרט, ניהל את החזרות המתישות וצילומי הקרבות המסובכים בנועם ובמקצועיות מרובה, בהתראה של שבועיים לפני הצילומים החל ללמוד רוסית עבור הדיאלוגים, שהוחלט על ידי ברגע האחרון שיהיו ברוסית. הוא עבד למול השחקנים הליטאיים והיה לי לעזר רב.
סינמה שו"ת 12: ערן ריקליס על מסע של 50 שנה בקולנוע

מכל זאת ועוד סיפורים רבים וטובים, אפשר להבין בהחלט למה היה לי כל כך טוב, והייתי מאושר לכל אורך ההכנות והצילומים לסרטי הראשון, שהוא אחד הסרטים הגדולים שנעשו בקולנוע הישראלי, וכסרט אומנויות לחימה יהודי, הקדים את זמנו למול הקהל הישראלי, אך זכה לפרסים וקהל רב מצד הקהל הבינלאומי.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

עריכת הסרט התקיימה בלוס אנגלס מתוקף ההסכמים הבינלאומים של ההפקה. העורכת לא דיברה עברית ושחר סורק הניח על כל גוף הסרט כותרות עבריות . העריכה לקחה שנה בתנאים מעולים אבל עם לא מעט התערבות מצד המפיקים האמריקאים. בסרטים האמריקאים נהוג לעשות הקרנות מבחן וגם אנחנו עשינו לא מעט. במחשבה לאחור זה גרם לבילבול ולחוסר החלטה לפרק זמן ממושך.

הפסקול הוקלט בישראל על ידי תזמורת ירושלים-רשות השידור ונערך ללא נוכותותי. עיצוב הקול והאפקטים נעשו באולפן בלוס אנגלס עם בכירי טכנאי הקול וזה ניכר בתוצאה המלהיבה. במבט לאחור הייתי מעדיף לערוך בישראל -אך לצערי ידי היו כבולות.

הייתי בודד וכעוס וזאת הסיבה שאני מייחל לערוך כאן את גירסאת הבמאי בעתיד הקרוב.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

למלך של קבצנים היה שבוע של הקרנות בכורה מרגשות-ב3 לספטמבר 2007 נערכה בכורה במוזיאון תל אביב -הקרנה זו זכורה לי בעיקר בזכות ההתרגשות של הוריי המופלאים אריה ושושנה פסטר זל שהכל בחיי נעשה בזכותם ולמענם. ב4 לספטמבר נערכה הקרנה עם כותרות לרוסית לקהל הרוסי-בתמיכת קרן הקיימת לישראל והסוכנות היהודית ולמחרת נערכה הקרנת בכורה בבית שמואל בירושלים לקהל המסורתי בתמיכת בית -אבי

משה טימור ז"ל הנחה את הבכורה בתל אביב לשחקני הסרט רות גלר ושמואל וולף ז"ל הנחו את הבכורה לעולים מברית המועצות שהתקיימה ביער בן שמן ואני אירחתי רבנים ידועים בפאנל לפני ההקרנה בבית שמואל בירושלים. לאחר ההקרנה נסענו כוכבי הסרט והיוצרים לכותל. כולם הניחו פתקים אישיים ואני משוכנע שכולם כמוני ביקשו הצלחה לסרט שהקרנתו הראשונה היתה יומיים אחריי ב14 בתי קולנוע ברחביי הארץ. זה היה שבוע שלא אשכח לעולם.
ערן קולירין בסינמה שו"ת: "הקולנוע שלי הוא על ללכת לאיבוד"

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

האופן בו הקהל המסורתי קיבל את הסרט הפתיעה אותי וריגשה אותי מאד. גם הקהל האוונגליסטי בארה"ב הפך את הסרט כקאלט בקהילות שלהם.

מה שקהלים אלו מצאו בתוך העלילה את ההתחברות לכח היהודי. לטעמם גיבור הסרט אשר העלה את שאלת -הכח היהודי למול האמונה בצבא השמיים.? הוא גיבור מודרני ראוי להערצה. הדימוי שגיבור הסרט הוא ימני ומאמין בכח הפתיע אותי כי זו לא בדיוק היתה מטרת הסיפור ומהותו. השימוש באידאולוגיות פוליטיות לתוך סיפור ליברלי לא היה במחשבותיי כשכתבתי את התסריט. כשצילמנו את הויכוח של גיבור הסרט עם רבו על אמונת השמיים למול האדם המאמין בכוחו בהשראת האל,אי אז בשל גילומו המזהיר של יהודה פוקס שנשמע כאילו לקוח מכנסת ישראל העכשוית גרם לי להבנה שאמנות טובה והמסר שלה היו רק בעיניי המתבונן.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

"מלך של קבצנים" הסרט הראשון שלי, הוא כאמור החוויה היצירתית הטובה והמטלטלת של חיי. 

כעת-כעבור 20 שנה, אני יכול לומר בצער, שכשלונו של הסרט בהקרנותיו מול הקהל הישראלי יצרה צלקת בליבי שהיא לא באשמתי או באשמת יוצריו ושחקניו. 

סיפור הסרט על נער יהודי המקים צבא מול הרוסים וכנגד הפוגרומים שהם ביצעו ביהודים של ערבות רוסיה בתחילת המאה ה-18, מאבקו מול רבני הכפרים והעיירות לגיוסם של האברכים היהודיים לצבאו העתידי, נושאים את מסר השוויון בנטל והקריאה לאחדות העם -רלוונטים עד היום

הסרט שווק תחת הסלוגנים "המלחמה מבית היא המלחמה על הבית", אני מקווה שתינתן לי בעתיד האפשרות לערוך גרסת במאי המשפרת כמה דברים, שנראים לי אחרת במראת ה-20 שנה שחלפו – כמו לערוך סוף אחר, להחזיר סצינות יפיפיות שהורדו לטובת הקהל המסורתי, והיום הן קבילות לחלוטין, ולעשות תיקוני צבע לצילומים המרהיבים.

אני מקווה שעד דצמבר 2027 נוכל לערוך הקרנות חגיגיות למלאת 20 שנה לבכורת הסרט, ולהקדישם לצלמים ולשחקנים שהלכו לעולמם במהלך ה-20 השנה מאז. אני מקווה שהקרנות סרט תקופתי שהוא על זמני, והמסר לשוויון בנטל בתוך החברה היהודית ישפיעו על צופיו החדשים, ונהייה כעזרה אמנותית לה נדרשים כוחות השינוי העכשויים בישראל.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?

בפסטיבל הקולנוע ביוסטון, המוקדש לסרטי ביכורים, זכיתי בפרס הבימוי, אותו קיבלתי מידיו של הזוכה הראשון של הפסטיבל - סטיבן שפילברג בכבודו ובעצמו. באותו פסטיבל זכה שחר סורק בפרס בימוי הקרבות בתחרות סרטי האקשן ואומנויות הלחימה,

 בפסטיבל אן הובר זכינו בפרס חביבי הקהל, בפסטיבל לונדון זכינו בפרס 'הרוח החופשית' ובפסטיבל הקולנוע היהודי סן דייגו זכה הסרט בפרס המבקרים, והפך לאטרקציה אצל האוונגליסטיים, שקנו את הזכויות להפצה ברשת הטלויזיה הדתית שלהם. 

מה שנאמר "אין נביא בעירו" הגדרה מציקה שאני נושא עימי כל 40 שנות עבודתי בתיאטרון, בטלויזיה, בבידור ובקולנוע הישראלי.
סינמה שו"ת פרק 8: אלי תבור התסריטאי של חגיגה בסנוקר

ועל כך העדפתי להפנות את כישרוני בהמשך לחומרי מינסטרים ישראלים קלילים יותר.

מתחילת הקריירה שלי מ"אללה כרים" בפסטיבל עכו דרך "מאחורי הגדר "של ביאליק-"זעקי ארץ אהובה "של אנדרסן דבורה עומר-שולמית לפיד-חנוך לוין ועד מנדלי מוכר ספרים במלך של קבצנים -כל עבודותיי היו עטופים בשפה העברית הישנה והטובה-הצליל העברי קרוב אל ליבי הוביל את ההשראה לעבודותיי.

מלך של קבצנים לא שינה דבר בי כבמאי הוא רק שיפר את אהבתי לזאנר ושליטתי בו. הסרט הבהיר לי שעליי פחות להתעקש על חומרים שמרגשים אותי ויותר להתפשר למול קהל הצופים ולדבר בשפתו הוא. זה עצוב אבל הפך לצורך על מנת לשרוד בתעשייה הקשה בישראל.