בשנים האחרונות נדמה שהמושג "אירוע קולנועי" נשחק. כמעט כל סרט גדול זוכה לתואר הזה, אבל רק מעטים באמת מצליחים להצדיק אותו. "האודיסאה", סרטו החדש של כריסטופר נולאן, הוא אחד מאותם יוצאי דופן.
נולאן לוקח את אחד הטקסטים המכוננים של התרבות המערבית, האפוס של הומרוס, והופך אותו לחוויה קולנועית אדירה. זה לא עוד עיבוד למיתולוגיה היוונית, אלא יצירה שמבקשת להזכיר למה קולנוע נולד מלכתחילה: כדי להדהים, לרגש ולהכניס את הצופה לעולם אחר. הסרט צולם כולו במצלמות IMAX, לראשונה בהיסטוריה של סרט עלילתי באורך מלא, והבחירה הזאת מורגשת בכל פריים.
לאחר מלחמת טרויה, אודיסאוס יוצא למסע הארוך והמסוכן בחזרה לאיתקה, שם ממתינים לו אשתו פנלופה ובנו טלמאכוס. בדרך הוא מתמודד עם יצורים מיתולוגיים, כוחות טבע ואינספור מבחנים שמעמידים בספק לא רק את הישרדותו, אלא גם את זהותו. את אודיסאוס מגלם מאט דיימון, ולצדו מופיעים טום הולנד, אן האת'וויי, רוברט פטינסון, לופיטה ניונגו, זנדאיה, שרליז ת'רון ושורה ארוכה של שחקנים מהשורה הראשונה.
אבל האמת היא שהעלילה כאן היא רק נקודת המוצא.
כמעט שלוש שעות אורכו של הסרט, ובאופן כמעט בלתי נתפס הן חולפות במהירות. מהרגע הראשון ועד כתוביות הסיום מצאתי את עצמי מרותק למסך, בלי להרגיש לרגע שהסרט מאבד מומנטום. להפך. ככל שהוא מתקדם, כך הוא הולך ומתרחב, ובכל פעם נדמה שנולאן מצליח להפתיע מחדש.
נולאן משתמש בכל כלי אפשרי של המדיום כדי לברוא חוויה מטורפת שטרם נראתה.
זאת אולי השורה שמסכמת בצורה הטובה ביותר את התחושה שיוצאים איתה מהאולם. הצילום, הסאונד, העריכה, הפסקול, ממדי הפריים, העבודה עם לוקיישנים אמיתיים וההחלטה להעדיף אפקטים פיזיים על פני פתרונות דיגיטליים – הכול מתלכד כאן לחוויה אחת עצומה. גם כשברור כמה מורכב היה להפיק את הסרט, אף רגע אינו מרגיש כמו תצוגת תכלית טכנית. הכול משרת את הסיפור.
מעבר לעוצמה הוויזואלית, "האודיסאה" מצליח להישאר אנושי. בלב כל הספקטקל הזה נמצא אדם שמנסה לחזור הביתה. המסע של אודיסאוס אינו רק מסע בין מפלצות, אלים ואיים רחוקים, אלא גם מסע פנימי של אחריות, אשמה, אהבה והקרבה. נולאן מצליח לשמור על הלב הרגשי של הסיפור גם כשהקולנוע סביבו מגיע לממדים כמעט מיתולוגיים.
אי אפשר לדבר על "האודיסאה" בלי לדבר על IMAX. נכון, הסרט יוקרן גם באולמות רגילים, אבל זו תהיה פשרה. יש סרטים שעדיף לראות על מסך גדול, ויש סרטים שנוצרו במיוחד עבורו. "האודיסאה" שייך באופן מובהק לקבוצה השנייה. אם יש לכם אפשרות לבחור – לכו ל־IMAX. זאת לא המלצה טכנית, אלא חלק בלתי נפרד מהחוויה שנולאן בנה עבור הקהל.
בשנים האחרונות נדמה שנולאן שוב ושוב מנסה לדחוף את גבולות המדיום קדימה. אחרי "דנקרק", "טנט" ו"אופנהיימר", גם כאן הוא מסרב להסתפק במוכר. התוצאה היא לא רק עוד סרט גדול, אלא יצירה שמזכירה כמה עוצמתי יכול להיות קולנוע כשהוא נוצר מתוך אמונה מוחלטת בכוחו של המסך הגדול.
השורה התחתונה:
"האודיסאה" הוא קולנוע במלוא מובן המילה. שאפתני, סוחף, מרגש ומעורר השתאות. במשך 172 דקות כריסטופר נולאן מזכיר למה עדיין שווה לצאת מהבית, לכבות את הטלפון ולהתמסר לאולם החשוך. זו לא רק אחת מחוויות הקולנוע הגדולות של השנה – זו גם תזכורת נדירה לכוחו של המדיום כשהוא נמצא בידיים של יוצר שמסרב להתפשר.
