הסרט הראשון שלי - דינה צבי ריקליס

הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?

אחרי כמה דרמות שביימתי חשתי מוכנה לביים את הסרט העלילתי הראשון שלי. היו לי כמה תסריטים בקרן הקולנוע שלא הבשילו להפקה ואז אבי מוגרבי פנה אלי עם תסריט שהוא עבד לספרה של רונית מטלון שהייתה חברה קרובה שלו והציע לי לביים אותו. סיפור על אח ואחות, מרגלית ובנימין שנוסעים לעיר הגדולה על מנת לחפש את כלבתם טובית שנגנבה ואת אביהם מסיה רובר חולם החלומות שחי בדמיונות. קראתי את התסריט ואת הספר ואהבתי אותם מאוד. הסיפור הזכיר לי את הילדות ואת המשפחה שלי. אהבתי את הדמויות ואת הטון הסיפורי. את השפה. את ההומור. את התמימות ואת הכיסופים שהוא מבטא. אהבתי את השם, שהיה אמנם ארוך אבל מלא מבע קולנועי. השם אגב היה סלע מחלוקת ביני לבין כולם. היו שטענו "מי ירצה לראות סרט שיש בשם שלו לוויה ונחש"? אני התעקשתי על השם. ועד היום חושבת שצדקתי.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

התסריט "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" נכתב על ידי אבי מוגרבי.

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?
סינמה שו"ת 12: ערן ריקליס על מסע של 50 שנה בקולנוע

אני משווה את תהליך עשיית הסרטים להורות. יש הריון, לידה וגידול הילדים. כתיבת התסריט וה PRE PRODUCTIO הוא ההיריון. הצילומים הם הלידה. גידול הילדים הוא הסרט השלם והמסע שלו . כל השלבים קשים אבל בתהליך הפרה פרודקשן עדיין אפשר לחלום שהסרט יהיה כל מה שרצית שהוא יהיה. הצילומים קצת דופקים על הדלת ומייצרים מציאות שונה ולסרט הגמור יש חיים משלו שמושפעים מהסרט עצמו ועוד המון גורמים שאין שליטה עליהם. בשלב ההכנות אבי מוגרבי ואני עבדנו על התסריט ועיבדנו אותו למציאות ההפקה. הספר מתרחש בשנות ה60 בגני תקווה . מאד רצינו לצלם שם, אבל המקום השתנה ולכן החלטנו לצלם את בית המשפחה במושב מבודד ורחוק מהעיר. במקור הילדים מבלים את הלילה בכל בו שלום אבל זה לא התאפשר ושינינו את העלילה הספציפית הזו לטיול לילי ברחבי תל אביב ומפגש עם קרקס. הכל היה אמור להיות תקופתי וזה היה אתגר הפקתי ואמנותי לא קטן. יחד עם הצלם הנפלא דני שניאור והמנהלים האומנותיים אבי וענת אביבי עבדנו על שפה קולנועית ועל הצבעים. כיון שזה סרט שגיבוריו הם ילדים היינו נאלצים להמתין לחופשת הקיץ ולצלם בחום יולי אוגוסט, שאז האור הארצישראלי מאד לא מחמיא ולמרות זאת דני שניאור העניק לסרט לוק מדהים.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימות לתחייה דמויות שכתבת?

תהליך הקסטינג היה מתסכל מאד. המפיקים לא אהבו את ריטה שוקרון שליהקתי לתפקיד האימא מרים ורצו להחליף אותה. זה מאד ערער אותי אבל התעקשתי עליה ובעיני היא עושה תפקיד מקסים ומרגש. (לימים היא קיבלה פסלון אוסקר על תפקידה ב"קריוקי".) משה איבגי היה מיסיה רובר קלאסי ולבנה פינקלשטיין הייתה מדאם ראשל הסרקסטית. ליהוק הילדים היה סיפור אחר והיה מאתגר עד סיזיפי.

אפרת אביב כמרגלית המקסימה הייתה הראשונה שליהקתי ואחריה שאר הילדים. לכולם זו הייתה התנסות ראשונה במשחק מול מצלמה. ניסים סיסו שגלם את בנימין האמיץ והגיבור מאד פחד מנחשים וכלבים. ארגנו עבורו סדנה לטיפול בכלבים.
ערן קולירין בסינמה שו"ת: "הקולנוע שלי הוא על ללכת לאיבוד"

הוא סרב להצטלם עם נחש חי למרות שהבטחנו שהוא נחש ידידותי ונטול ארס ולכן נאלצנו להרדים את הנחש שהוא היה אמור לאחוז בתהלוכת ההלוויה (די התעלמתי מקולות השבר של אנשי הצוות שחשבו שלהרדים נחש זו התעללות בבעלי חיים).

ביום הראשון לצילומים הסתבר שטובית הכלבה הטריירית הלבנה שהילדים התאמנו איתה נעלמה או נגנבה (כמו בסיפור של הסרט) והביאו לה מחליפה. טריירית שחורה עם שיער מדובלל. בשוט הראשון שלה בסצנת הלוויה של הנחש היא נעמדה לעשות פיפי והסתבר שזה כלב זכר והיינו צריכים לצלם שוב ושוב את הסצנה המורכבת. היום זה מצחיק אותי אבל אז ניתן היה לראות אותי מורטת את שיערי בייאוש.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, את אחראית, את מנווטת את כל זה? מה התחושה?

תחושה? אני זוכרת שההתלהבות הראשונה פינתה די מהר את מקומה לתחושת תסכול. והתפקוד שלי היה בעיקר משול לטייס אוטומטי. הסט היה מאד קשה. היו מחלוקות ומריבות בין המחלקות שניסיתי להדחיק. הדרייב שלי היה לצלם את הכל. האור יורד אז להתעקש לצלם בחושך. אין זמן לכסות את הסצנה אז להסתפק במאסטר שוט. אם צריך להצמיד סצנות. רק שהחומרים יהיו "בתוך הקופסא". היום ממרומי הגיל והניסיון זה נותר כזיכרון קשה אבל גם מלא אנקדוטות. עוזרת הבמאי שלי אורנה ליפקינד מצטטת אותי אומרת בסוף הצילומים של הסרט את שלושת הלווים : לא ילדים, לא בקיץ ולא תקופתי. כמובן שמעולם לא עמדתי בתנאי הסף האלה.

דינה צבי ריקליסצילום: ניקול דה קסטרו

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

חדר העריכה הוא המקום המתסכל ביותר בעשיית סרטים אבל גם המאתגר והאהוב עלי. שם אני צופה באמת. איך הכל מתחבר או שלא. כיון שב 1984/5 עדיין לא היה וידאו אסיסט אז רק בצפייה בראש'ס אפשר היה לראות מה באמת צולם. בחדר עריכה אפשר לתקן המון דברים. אפשר לדייק. אבל אי אפשר לעשות יש מאין. היה לי מאד חבל לוותר על כמה עלילות משנה שנותרו על רצפת חדר העריכה (סיפור המשפחה של שרה החברה של מרגלית ויש מצב שהיום לא הייתי מוותרת עליו). אחרי עריכת הראף קאט הבנתי שאני צריכה לצלם השלמות. נערכנו לצילומי השלמה ואז הסתבר שהקול של נסים התחלף והוא הגיע לצילומים עם שפמפם וקול בריטון. אני חושבת שבסופו של דבר הכל תוקן והמוסיקה הנפלאה שכתב שם טוב לוי עזרה לעטוף את הסרט בהמון קסם.
נדב לפיד: "'כן' זה לא סרט על הטירוף. זה הטירוף"

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל ירושלים ובפסטיבל הילדים בברלין. היה מאד מאד מרגש. כשהתקבלנו לפסטיבל ברלין במסגרת ה KINDER COMPETITION בקשו מאיתנו לשנות את השם. בלית ברירה הצעתי את DREAMS OF INNOSENCE והמארגנים פסלו אותו כי טענו שיש לו קונוטציה לסרט פורנו ואז הם הציעו את השם הכל כך סתמי בעיני BENJAMIN AND MARGALIT ובשם הזה הוא הוקרן בפסטיבל והתקבל בחמימות רבה. ההקרנות המסחריות בארץ היו בסינמטק תל אביב ואני זוכרת שהקהל שהגיע היה מאד אמפאתי אבל הסרט ירד די מהר מהמסכים וזה מאד העציב אותי.

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

הז'אנר של סרטים לכל המשפחה לא ממש מפוענח הארץ והביקורות לא ממש ידעו לקטלג אותו. הביקורות היו מעורבות. אני חושבת שאז לא הבינו את הטון של הסרט. לא הבינו את ההומור שלו. לימים (זה המעניין בחיי מדף של סרטים) הסרט התחבב על הצופים והמבקרים.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

אני נוטה לא להשתמש במילה מסר ביצירות שלי. אני מנסה לספר סיפור על מנת להתרגש אתו, להזדהות אתו, לחוות אותו. רוב הסיפורים שאני מספרת בקולנוע עוסקים בהגירה. גיבורי הסרטים הם אנשים שלא מוצאים את מקומם במקום בו הם חיים. כבת להורים מהגרים, זו חוויה אישית שמלווה אותי בחיים הפרטיים ובעשייה הקולנועית. בסרט הזה מיסיה רובר הוא אב טיפוס של אותו מהגר שנודד בעולם או מספר שהוא נודד בעולם כדי למצוא חיים לעצמו. בדרך הוא מאמלל את הקרובים לו. זו חוויה אוניברסלית שמהדהדת ביצירות רבות בעולם אבל במיוחד בישראל על כל שלל תפוצותיה. זה סיפור על מסע פיזי ובעיקר נפשי שבסופו מאפשר סליחה וכפרה.
סינמה שו״ת פרק 32 עם לימור שמילה: הליהוק עושה את הסרט

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאית?

למדתי שצריך להתעקש על האמת הפנימית שלי כיוצרת ויחד עם זאת גם להקשיב לעצות וביקורת של השותפים שלי. למדתי שלפעמים לוקח לסרט זמן עד שהוא "מבשיל" ומוצא לעצמו קהל. למדתי שכישלון בקופות הוא אמנם כואב אבל לא סוף הדרך. "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" הוא הסרט הראשון שלי הוא גם הטראומטי מכולם ולא פלא שלקח לי יותר מעשור עד שהעזתי לביים סרט עלילתי שני "שלוש אימהות". מכל הסרטים שעשיתי ולמרות הזיכרונות הלא פשוטים מתהליך עשייתו הוא נשאר אהוב עלי מאד.