הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: יובל גרנות על "ג'וליה ומיה"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

ספר לי קצת על הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?

ג'וליה מיה הוא הסרט הראשון שלי. הוא על במאי סרטי קסטות, ז'אנר שהיה ייחודי לבמאים ספורים שהבולט בהם הוא ימין מסיקה, שפוגש בחורה צעירה שדומה מאוד לג'וליה רוברטס, והוא מחליט לעשות איתה את "אישה יפה" בגירסה הישראלית. הגירסה שלו. היא נכנסת לחייו ברגע משברי ביחסים שלו עם אשתו, בדיוק כשנולד לו בנו בכורו וחייו מסתחררים והסרט מתערבב לו עם חייו. באותה תקופה באמצע שנות האלפיים, הייתי בזוגיות עם הגר בן אשר, שהיתה אז בחורה צעירה ועדיין לא היתה "הגר בן אשר", הבמאית הנהדרת. הגר היתה עדיין סטודנטית לקולנוע, ובכל פעם בה יצאנו לרחוב נהגו לשאול אותה אם "מישהו פעם אמר לה שהיא דומה נורא לג'וליה רוברטס?" בנוסף, באותה תקופה גם הוקסמתי מימין מסיקה ודרך החתחתים האנטי ממסדית אותה עבר כדי לעשות את הסרטים שלו. תחבר את זה ועוד זה, וייצא לך ג'וליה מיה. רצה הגורל וגם לא הצלחתי לגייס מימון מקרנות ויצא שעשיתי את הסרט בתנאים דומים לתנאים של ימין מסיקה.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

זמן כתיבת תסריט הוא בדרך כלל תלוי באורך הזמן בו לוקח לך לגייס לו מימון. כי כל עוד לא מצלמים, תמיד יהיה מה לשכתב ומה להעמיק או לקצר. התחלתי לכתוב את התסריט פחות או יותר שלוש שנים לפני שהתחלתי לצלם.
סינמה שו״ת פרק 33: אסף קורמן - העורך שמוזעק להציל סדרות

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

במהלך הכתיבה, כשהיה דראפט ראוי, התחלתי כבר לשלוח לקרנות ולמפיקים. כשהתחילו להגיע הסירובים מהקרנות גם המפיקים בדרך כלל נשארו על הגדר, מטבע הדברים, גם אם מאוד אהבו את התסריט. אף אחד לא רוצה להתחיל הרפתקאות כשאין מימון לפרוייקט ואני יכול לגמרי להבין זאת. ברגע מסוים, הבנתי שלא ייתכן שמכיוון שהקרנות לא מעוניינות להשקיע בסרט הוא לא יקרה. לא ייתכן שמספר אנשים שקוראים את התסריט, נחמדים ככל שיהיו, יחליטו עבורי אם אעשה סרט שאני כל כך מאמין בו וכל ליבי מושקע בו, החלטתי להפיק אותו עצמאית. אנשים אמרו לי שזה טירוף ולא לעשות את זה. לי זה דווקא נראה ההיפך, מטורף לא לעשות את הסרט רק כי אין לי מספיק כסף. להפיק סרט באופן עצמאי זה תהליך מורכב, כלכלית ונפשית, שיסתום לך את כל הראיון אם אספר עליו באריכות, אבל רק אומר שכדי לעשות את זה, צריך לאסוף סביבך אנשים, חברים וכאלה שיהיו אחר כך חברים, שילכו איתך גם אם התמורה נמוכה ולא תמיד מובטחת. כמו העורכת, מיקי זר, שהיא העורכת שאני עובד איתה גם כיום, הצלם דנור גלזר שהוא הצלם שאני עובד איתו גם היום, ואודי אפרת המפיק שהוא כמו משפחה בשבילי עד היום, וכמובן השחקנים חיים זנאתי, הגר בן אשר, עדי אבן טוב, דורי בן זאב ושרון הכהן שהיה לי כיף גדול לעבוד איתם ושבאו עם הרבה אהבה למקצוע, אהבה לתסריט וכל זה בתמורה צנועה. אופן עשיית הסרט היתה רגע מכונן בחיי. עשיתי במהלכו דברים שלא האמנתי שאני יכול לעשות, התמודדתי עם קשיים שלא התמודדתי איתם לפני כן, ואני יכול לומר שבמידה מסוימת אני שמח שלא קיבלתי מימון להפקת הסרט כי זה היה שיעור נהדר לחיים. בסוף, כשהסרט היה גמור ובמיוחד לאחר שזכה בפסטיבל חיפה, קרן הקולנוע הצטרפה ועזרה במימון וזה היה נחמד, כאקורד סיום.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?

זה אחד הדברים שאני הכי אוהב. שהתסריט פוגש את החיים. את העולם. אם זה בלוקיישנים שלפעמים עוזרים לך לשפר את הסצינות בהם הן מצולמות ואם זה המפגש עם השחקנים. פתאום לשמוע את הטקסט שבמשך שלוש שנים הדהדו בראשך זה רגע מרגש ומבלבל. ואחר כך, המתנות שהשחקנים נותנים לך באמצעות מה שהם מביאים לדמות, זה קסם שאתה אף פעם לא יכול לחזות אבל כדאי תמיד להיות בטוח בעצמך לתת לזה לקרות כי זה תמיד יקרה. רק צריך לאפשר את זה.
סינמה שו"ת 12: ערן ריקליס על מסע של 50 שנה בקולנוע

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?

זו שאלה מצוינת כי זה רגע מכונן שאני מניח שכל במאי זוכר אותו. אצלי זה התחיל בכך שעוזר הבמאי, רגע לפני שהתחלנו לעבוד על הסצינה הראשונה ביום הראשון, ביקש מכולם להיות בשקט לקראת הדברים שאני אמור לומר על הסצינה שאותה אנחנו עומדים לצלם, ואז כשכולם השתתקו הוא הסתובב אלי ואמר: "בבקשה..." לרגע קל רציתי להסתובב לאחור ולראות למי הוא פונה... ברגע אחרי זה הייתי אני והבנתי את כובד האחריות ולקחתי אותה בשמחה וזו תחושה שאין לה המון מתחרים.

יובל גרנותצילום: מיכאל קוריאט

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

בהתחלה זה לא פשוט. לראות את החומרים זה לפעמים דבר שאני אוהב לדחות כי זו ההתמודדות הראשונה עם המציאות שאותה כבר אי אפשר לשנות. כל עוד לא צילמת, הכל אפשרי והכל יהיה נהדר. החומרים שאיתם חזרת מהצילומים הם נחיתה על הקרקע. חלקם מוצלחים מאוד חלקם מוצלחים חלקית וחלקם פחות ואתה מצטער שלא עשית ככה או אחרת או שהתעקשת על הדבר הלא נכון. אבל, לאחר כמה זמן, אתה פתאום מגלה קסם נוסף, והוא היכולת להוציא עוד מהחומרים שצילמת באמצעות העריכה. פתאום אתה גם מגלה שעשית דברים שלא ידעת שעשית, שהאינטואציה שלי עשתה עבודה טובה גם בלי שהייתי מודע לה, ולפעמים אפילו עשיתי עבודה טובה. לפעמים גם פחות אבל עורכת טובה כמו שהיתה לי ידעה לעזור לרגעים האלה...

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

זה היה בפסטיבל חיפה, הייתי בהיסטריה שאותה פרקתי על מארגני הפסטיבל בשיחות אינסופיות על הפחד שלי מכך שלא יהיה מקום. עד לרגע מסוים בו מנהלת הפסטיבל אמרה לי: הדבר שאתה הכי רוצה שיקרה הוא שלא יהיה מקום ואנשים ישבו על המדרגות. וזה נכון. כשישבתי באולם בתוך הקהל, לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות, הלם ותחושת דיסאוננס אל מול הסרט שאותו אני מכיר כל כך טוב משנה של עריכה ושלוש שנים של תסריט, ופתאום אנשים, חלקם זרים יושבים ואפילו צוחקים. כששמעתי בפעם הראשונה את הקהל צוחק, ודווקא לא במקום לו ציפיתי, זה גם היה מאותם רגעים בחיים להם אין הרבה מתחרים.
סינמה שו"ת 21: חיים בוזגלו – הבמאי של זינזאנה והקיץ של אביה

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

שתי אנקדוטות מביקורות בעיתונות בזמן הפסטיבל, הראשונה שהמבקר אמר שהוא היה פושר בנוגע לסרט אבל קצת שינה את דעתו כשראה אותי מתרגש אחרי הסרט כשהייתי על הבמה, ומבקר שני ששיבח ויצא מגדרו בביקורת שכתב במהלך הפסטיבל אבל כשהסרט יצא לבתי הקולנוע הוא קצת צינן את התלהבותו.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

אני חושב שהדמות הראשית, אותה גילם חיים זנאתי, אמנם רחוקה על פניו מדמותי, אבל מצאתי את עצמי לא פעם כותב את עצמי בתוכו, גם באופן בוא הוא מתנהל בעולם וכמובן הדרך המשונה שלו לעשות סרטים שהיא גם קצת דרכי.

 איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?

הסרט הראשון בא אחרי שכבר ביימתי וכתבתי בסדרות טלויזיה. אבל הוא היה הפעם הראשונה בה הכל יצא ממני, הבחירות וההחלטות היו באחריותי הבלעדית, ובגלל העובדה שהוא היה סרט עצמאי גם החלטות הפקתיות היו באחריותי ובאופן כללי, כשקמתי בכל בוקר, לאורך כל שלבי ההפקה, זה היה עלי לדעת מה אני עושה היום למען הסרט. אני חושב שמכל הסיבות האלה, הסרט הראשון לימד אותי לשאול שאלות נכונות יותר. להבחין יותר טוב בין עיקר לטפל שזו בעיני העבודה שעושה במאי קולנוע. אם אתה יודע לעשות את זה, לא באופן מושלם כמובן, אבל אם אתה משתפר בלדעת להבחין בין עיקר לטפל, כל השאר יבוא מעצמו.