הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאית: נועה אהרוני על "עד סוף הקיץ"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?

'עד סוף הקיץ' הוא סיפור על שושלת של נשים ועל החוט הסמוי של נטישה שעובר ביניהן מדור לדור. במרכז הדרמה המשפחתית הזו עומד הניסיון השקט של כל אחת מהן להתמודד עם המשקעים שהותיר האב או הבן זוג הנוטש בחייהן, ולמצוא את הדרך לאיחוד. זהו מסע עדין של חיפוש אחר קרבה, בניסיון לרקום מחדש את הקשרים שנפרמו ולהפוך את הכאב המשותף למקום של חמלה וריפוי.

הסרט הזה נולד ברגע של התכנסות. אחרי שילדתי ​​את בתי הבכורה, מצאתי את עצמי בבית, בשקט שנכפה עליי מחוסר עבודה, בתוך המרחב הזה של חוסר המעש, הבנתי שזה הרגע לנצל את הזמן הזה ולחזור אל החלום הישן שלי, הפיצ'ר שתמיד רציתי ליצור, תמיד חלמתי לכתוב אותו, אבל אף פעם לא מצאתי את הזמן המתאים, כי עבדתי בתור עוזרת במאי בקולנוע ואח"כ כבמאית בטלוויזיה. ידעתי שעכשיו זו הזדמנות פז של הפסקה מהמרוץ של עשייה טלוויזיונית לטובת יצירה אישית ואינטימית שלי.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

למרות שהדראפט הראשון נכתב תוך חודשיים בלבד, תוצר של שנים שבהן הסיפור הזה התבשל בראשי, התהליך האמיתי קרה בזמן שחיכיתי לתשובות מהקרנות. המשכתי לעבוד על התסריט, ככל שהילדה גדלה כך גם אני גדלתי כאמא צעירה, מצאתי את עצמי מעבירה את כובד המשקל לדמותה של האמא, מיכל. אם בתחילת הדרך הזדהיתי בעיקר עם מאיה, הילדה, בסיומה כבר יכולתי לראות את כל המורכבויות והסדקים של האם, עד שהיא הפכה ללב הפועם ולגיבורה של הסרט.
סינמה שו״ת פרק 32 עם לימור שמילה: הליהוק עושה את הסרט

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

תמיד דמיינתי שה'אור הירוק' מהקרן יהיה הרגע שבו אוכל לנשום לרווחה, אבל במציאות, זה היה הרגע שבו נעתקה נשימתי מרוב בהלה. פתאום החלום דרש להפוך למציאות. למרות שהכרתי כל תפקיד בסט אחרי שנים כעוזרת במאי, עמדתי מול חוסר ביטחון בתסריט ובעבודה עם שחקנים. בחרתי להפוך את הפחד למנוע של עבודה: העמקתי את התסריט עם שלושה עורכי תסריט שונים, ושילבתי את לימודי הפסיכודרמה שלי עם טכניקות בימוי שחקנים. ידעתי שהמפתח לכל הסרט מונח על כתפיה של ילדה בת שבע, וזה היה הכי קשה לליהוק והודעתי למפיק שלי שעד שלא נמצא את 'מאיה', לא יוצאים לדרך. ברגע שמצאתי את 'הילדה שלי', ידעתי שאני מוכנה.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימות לתחייה דמויות שכתבת?

כשעמדתי בחזרות וראיתי את השחקנים אומרים את המילים שכתבתי, עברה בי התרגשות עצומה. פתאום הבנתי, אני בראתי את כל זה. הדמויות האלו, שלא היו קיימות לפני כן, קיבלו פנים, קול ונשמה. זה היה רגע מפעים, אבל בתוכו הבנתי שהתפקיד שלי הוא גם לשחרר. נתתי לשחקנים שלי לנשום לתוך הטקסט, לשנות מילים ולגלות את האמת שלהם דרך אימפרוביזציות. כמה מהרגעים הכי יפים בסרט, אפילו הבדיחות הקטנות שנשמרו עד הסוף, נולדו מתוך החופש הזה שבו הדמויות הפכו להיות שלהם בדיוק כפי שהן היו שלי.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, את אחראית, את מנווטת את כל זה? מה התחושה?

ביום הצילומים הראשון, ההבנה הכתה בי כמו ברק: עכשיו זה המאני-טיים. פתאום קלטתי שאין יותר 'אחר כך' , כל מה שלא אדייק בזמן אמת, פשוט לא יהיה קיים. כפרפקציוניסטית, הידיעה שכל פשרה היא 'לתמיד' הרגישה כמשא כבד מאוד על כתפיים שעוד לא התנסו בהובלת סט.

האחריות הזו הכניסה אותי למצב של דריכות וריכוז עילאי, אבל היא גם הביאה איתה מתח עצום שהקרנתי על עצמי ועל הסביבה. למדתי בדרך הקשה שבימוי הוא לא רק יצירה, אלא היכולת לעמוד בעין הסערה של האחריות הזו; להפוך את הלחץ והפחד למנוע של דבקות במטרה, ולהמשיך לדחוף קדימה אל עבר החזון שלי, גם כשהמשקל מרגיש כמעט בלתי נסבל.

נועה אהרוניצילום: אוראל כהן

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

הצילומים היו עבורי טבילת אש קשה ומאתגרת. הקיץ הישראלי הלוהט, העבודה האינטנסיבית עם ילדים בתוך סצינות דרמטיות חשופות, וההתנהלות מול צוות שרובו גברי, כל אלו הציבו אותי במתח עצום. לכן, כשהגעתי לשלב העריכה, יכולתי סוף סוף להירגע. גם העבודה עם העורכת שלי, אישה שאני מכירה מקרוב וסומכת עליה, הייתה חוויה מתקנת והרמונית. בתוך השקט של חדר העריכה, כשיש לצידי שותפה שאני בוטחת בה, יכולתי סוף סוף להרפות מהמתח ולהתבונן בחומרים. כשראיתי שהיא אוהבת את מה שהבאתי, נשמתי לרווחה; ידעתי שהחזון שלי עובד, ושכל המאבק המתיש על הסט השתלם והפך ליצירה חיה ונושמת.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

הפרמיירה בפסטיבל חיפה הייתה הרגע שבו הכל התחבר. לראות את הקהל ואת השחקנים יוצאים מהאולם עם דמעות של התרגשות בעיניים, היה עבורי רגע של התעלות. הרגשתי שאני מרחפת; למרות כל האתגרים, המהמורות והמתח העצום, הגעתי לקו הסיום.

אפילו זיכיתי בפרס וזו הייתה גאווה גדולה, אבל הפרס האמיתי היה לראות את היצירה שלי, שנולדה מרעיון גולמי והפכה לסרט חי על המסך. זה בדיוק כמו בלידה – ברגע שהתינוק היפהפה מונח עלייך, את שוכחת את הקושי של ההיריון ואת כאב הצירים. מול מחיאות הכפיים והחיבור של הצופים לסיפור, כל הצרות והלחצים של הדרך התפוגגו. זו תחושה עילאית של סיפוק, הידיעה שהצלחתי לברוא עולם שנוגע באנשים ומשאיר חותם.
בועז יהונתן יעקב: הקולנוע הציל אותי נפשית | סינמה שו״ת 37

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

בתחילת הדרך, חשבתי שכתבתי סרט ישראלי מאוד, הריחות של המושב בשנות ה-70, המתיחות של הסכמי השלום, הנופים והקצב שלנו. אבל כשהסרט התחיל לנדוד בעולם, מניו יורק דרך גרמניה ועד פינלנד, וראיתי את הקהל שם דומע ומתרגש באותן נקודות בדיוק, הבנתי משהו עמוק: בתוך המעטפת המקומית, מסתתרת דרמה משפחתית אוניברסלית. בסוף, הסיפור של סבא, אמא ונכדה , על האהבות, הבגידות והכמיהה לקשר, הוא הסיפור של כולנו, בכל מקום בעולם. הגילוי הזה, שהסרט שלי מדבר שפה בינלאומית ונוגע בלבבות של אנשים רחוקים כל כך, היה עבורי תחושת סיפוק אדירה. זו הידיעה שהצלחתי לזקק מתוך הפרטי והאישי אמת אנושית רחבה, שהופכת את 'עד סוף הקיץ' ליצירה שנוגעת בכולם.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

הסרט הזה הוא אני, במובן הכי עמוק של המילה. מאיה, הילדה שרצה יחפה בשדות המושב, מאמצת חתולים וצבים ונאבקת בקריאה ובכתיבה, היא בת דמותי. דרכה ביקשתי לחזור לאותה ילדות תמימה של פעם, לימים של ערוץ אחד ומכתבים שנכתבו בכתב יד, לפני שהמסכים והטכנולוגיה שינו את עולמנו. רציתי להחיות את הנוסטלגיה ההיא, אבל בתוך היופי הזה, ביקשתי להגיד אמירה נוקבת על מה שעובר מאם לבת. האמונה המרכזית שלי היא שטראומה שאינה מדוברת, סופה לעבור הלאה, דור אחר דור. הדרך היחידה לעצור את המעגל הכואב הזה היא להסתכל לה 'בלבן של העין', להפסיק להדחיק ולהתחיל להתמודד. זה בדיוק המסע שעוברת מיכל, גיבורת הסרט. התקווה הגדולה שאיתה יצאתי לדרך היא שאולי אצל מאיה, הדברים כבר ייראו אחרת; שהדור הצעיר יוכל לחוות תיקון, לצמוח מתוך השברים ולכתוב לעצמו סיפור חדש, נקי מצללים של נטישה.
אורי ברבש בסינמה שו"ת 16: "אנחנו נמצאים בסיפו של חורבן הבית"

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאית?

בתוך הסערה של הפקת סרט, קל מאוד ללכת לאיבוד. מכל עבר נשמעים אינספור קולות, דעות ועצות, וברגעים האלו האתגר הגדול ביותר הוא לא לשכוח מה באמת נכון בעיניי. היום אני יודעת שהכלי החזק ביותר שלי הוא האינסטינקט שלי, היכולת לסמוך על עצמי גם כשהניסיון עוד נבנה. למדתי שאם משהו על הסט מרגיש לי לא נכון, הוא לא 'יסתדר מעצמו' בחדר העריכה; אני זו שאצטרך לחיות עם התוצאה, ולכן האחריות להתעקש היא שלי בלבד. עשיית סרט עבורי היא תהליך בלתי פוסק של סינון רעשים. זה אומר לדעת לקחת את מה שמדויק לי ולשחרר בביטחון את מה שלא. בכל פרויקט מחדש אני מזכירה לעצמי: אף אחד לא מכיר את היצירה הזו טוב ממני. זה לא עניין של אגו, אלא הבנה עמוקה שזו האמירה שלי, והמחויבות שלי היא קודם כל לאמת האמנותית שלי. בסוף, כשמכבים את כל האורות והסרט עולה על המסך, זה הקול שלי שצריך להישמע שם, צלול ונקי.