הסיפור הבא נוגע לחבר הרווק שלי, אבל הוא ממש לא נוגע רק אליו אלא לכולם.
הוא סיפור על פצע פתוח בלב של המגזר שלנו: חבר שלי, נקרא לו ד', הוא לא "הטמבל המושלם". רחוק מזה. הכי רחוק.
הבן אדם מחזיק בדוקטורט למחשבת ישראל מ'העברית'. לא מהאוניברסיטה היוקרתית של מולדובה. הוא איש ספר, עמוק. אדם שרגיל להטיל ספק, לפרק טקסטים, לחפש את המורכבות שבין השורות. מהטיפוסים שאוכלים סאבטקסטים לארוחת בוקר. אמיתי.
אבל ד' הוא גם רווק בן 45.
ובגיל 45, כשהלילות בנחלאות נהיים קרירים והשקט בבית מתחיל לצרוח, גם הדוקטור הכי מושחז בעולם מוצא את עצמו מחפש קצה של חוט. מחפש ישועה. תקראו לזה גאולה. חמצן. מה שבא לכם.
אז הוא הלך לייעוץ. שילם ממיטב כספו, הניח את האגו בצד, והתיישב מול 'יועץ'.
בגלל שבדרך כלל אני משתדל להיות זהיר ומחושב במה שאני כותב ומשתדל גם להימנע כמו מאש מהוצאת שם רע או לשון הרע, אני חייב להבהיר שיש לי המון חברים וידידות שהם אנשי מקצוע: יועצים ויועצות, אנשי טיפול מקצועיים. מסורים. איכפתיים. מכילים. אנשי אמת עם יראת שמיים, לב ענק וכוונות לתיקון עולם. מה שמגיע מגיע.
אבל מה לעשות ובתוך עמי אנוכי יושב ואין כמעט יום שאני לא מקבל סיפורים. הרבה סיפורים שמייצגים כאב ותסכול ועלבון של רווקים ורווקות. וכן, יש לצערי גם יותר מידי סיפורים על רווקים ורווקות שמרגישים שוואלה, לפעמים המקום של הייעוץ מגיע לא בצורה מדוייקת. נקייה. שמנסים לעשות עליהם סיבוב.
וזה מטריף. אשכרה מטריף. כאילו המחשבה שמישהו לוקח כאב של רווק או רווקה והופך אותו למסחרה? טוב, זה כבר משהו אחר...
אז ברוך ה' שרוב מוחלט של היועצים והיועצות לא ככה. ממש לא ככה. ובכל זאת נראה לי שאין מנוס וחייבים להתייחס לתופעה הזו. אז חבר שלי סיפר לי שבסוף הייעוץ הוא הרגיש שהוא יוצא משם שבר כלי. לא בגלל שהעצות היו רעות. הוא בכלל לא הגיע לשלב של לבחון אותן.
הוא יצא מושפל כי לאורך כל הפגישה, היועץ דיבר אליו בסימני קריאה. כאילו, מכירים את זה שמישהו בטוח שבזה הרגע הוא התחפש למשה רבינו והמילים שלו מוגשות בצורת 'לוחות הברית?'. אז כזה.
כל מילה הייתה פטיש. כל משפט היה הלכה למשה מסיני. אפס ספק, מאה אחוז וודאות. היועץ ישב שם כמו איזה שייח, בטוח שכל החוכמה אצלו בכיס הקטן, והסביר לדוקטור בן ה-45 איך 'עושים את זה נכון' בביטחון של מי שפיצח את הקוד הגנטי של הנשמה.
בסוף הפגישה, רגע לפני שחבר שלי קם ללכת, הוא שאל אותו כבדרך אגב: "תגיד, באיזה גיל התחתנת?".
היועץ חייך בגאווה: "בגיל 19".
באותו רגע, משהו בחבר שלי נשבר.
הוא הסתכל עליו ואמר לו את המילים שכל כך הרבה רווקים ורווקות רוצים לצעוק: "רגע, לא הבנתי. אתה התחתנת בגיל 19, ואתה נותן לי עצות עם שמונה סימני קריאה כשאני בן 45? זה נשמע לך הגיוני? "
היועץ לא ממש הבין מה הוא רוצה והסתכל עליו בעיניים פעורות: "מה הקשר? למה אתה חושב שמרצה למתמטיקה צריך להיות משולש? שמטפל ברטורנו שעובד צמוד עם נרקומנים צריך להיות נרוקמן בעצמו?".
"לא" ענה לו חבר שלי והמשיך: "אבל נדמה לי שלפחות תרגיע עם סימני הקריאה כשאתה מדבר עם רווק בן 45 ותנשום לפני שאתה מתיימר להראות לי את הדרך על חוויות שמעולם לא עברת. זה מה שאני חושב!".
היועץ עדיין שתק. אבל חבר שלי סיפר לי שהוא היה כבר על 600 קמ"ש והמשיך לירות בקצב של מאג: "כמה שבתות העברת בחיים שלך על חלה ודמעות של לבד? כמה פעמים מצאת את עצמך בלילות הקרים של נחלאות משחנ"ש בשתיים לפנות בוקר על בירה גולדסטאר בעקבות עוד קשר שהתרסק? מאיפה הביטחון הזה לדבר על עולם שמעולם לא דרכת בו?".
היועץ שתק. חבר שלי האדים מכעס. הוא שילם לו והלך.
ולא, הוא לא חזר.
לא כי היועץ היה חלילה טמבל. ממש לא. אלא כי הוא שידר יותר מידי גאווה. וואלה, זה פחות בא טוב בעין לחבר שלי.
תראו, זה לא טור נגד יועצים. אני הראשון שבעד צמיחה, ליווי וקבלת כלים. אבל זה כן טור נגד היעדר הקומה הראשונה.
במגזר שלנו, פיתחנו איזה "תדר" בעייתי: אנחנו כל כך מאוהבים בפתרונות הקסם, ב'אורות' ובוודאות הדתית, ששכחנו את החמלה הפשוטה. שכחנו שמפגש בין שני אנשים חייב להתחיל בסימן שאלה, לא בסימן קריאה.
כשיועץ שמעולם לא חווה את הריקנות של מוצאי שבת בגיל 40 מדבר אל רווק בסימני קריאה, הוא לא מייעץ לו. הוא גם לא מדבר בגובה העיניים. הם לא באמת אכלו מאותו המסטינג.
התחושה יכולה לפעמים להיות זלזול באינטליגנציה שלו. החבר שלי, הדוקטור שרגיל להטיל ספק בכל דבר, מצא את עצמו במקום משפיל: הוא הרגיש שמשתמשים בכאב שלו וזה כואב, כי דווקא האנשים שהכי זקוקים לחיבוק ולמבט של "אני איתך בתוך הערפל", מקבלים הרצאה על "איך לצאת מהערפל" מאדם שמעולם לא הדליק פנס בחושך.
לא יודע. באמת שלא. אבל אולי לעניות דעתי, כדאי להבין שלפעמים החוכמה לא נמצאת אצל מי שיש לו את התשובה הכי מהירה, אלא אצל מי שיודע לשהות עם השני בתוך השאלה.
אנחנו חייבים להפסיק עם עריצות סימני הקריאה: אם אתה יועץ, מחנך או שדכן – תזכור: לפני שאתה פותח את הפה, תוריד את הנעליים. אתה דורך על אדמת קודש של כאב אנושי.
אל תמכור לאנשים אידאולוגיות כשהם צריכים אוויר לנשימה. אל תדבר על "קדושת הבית" למי שהבית שלו הוא פצע מדמם, בלי שקודם כל תכיר בעובדה שאין לך באמת מושג מה עובר עליו.
הגיע הזמן שנחזיר ללקסיקון שלנו את הענווה. את היכולת להגיד: "אני לא יודע, אבל אני כאן איתך".
רק משם, מהמקום שבו סימן השאלה מקבל מקום של כבוד, תוכל לצמוח זוגיות אמיתית, בריאה ובעיקר, אנושית. הא כן, ואם רווק או רווקה כאובים מחפשים אותך שלא בשעות הקליניקה... אף אחד לא אמר שאתה חייב לעבוד בחינם. ברור שלא...
אבל מצד שני, אל תתעלם. תכבד. תזכור שרווק או רווקה כואבים לפניך. ואם אתה עדיין לא מבין על מה אני מדבר אז אח שלי יקר. גיבור. תחשוב שוב אם אתה נמצא במקצוע הנכון.
תגובות