סבב שלישי אפס לקחים: הפסקת האש היא מלכודת

הפסקת האש שנכפתה עלינו השבוע היא לא פריצת דרך היא יישום טקטי של מושג ההודנה.

בואו נניח בצד את הניתוחים המערביים ואת התקוות לשלום אזורי. במזרח התיכון יש חוק אחד ברזל: אם אתה לא מכיר את הקוד הגנטי של האויב שלך, אתה לא רק לא מבין את המלחמה  אתה הופך לקורבן שלה. 

צריך ללמוד מהפסקת האש הראשונה - הסכם חודייבה

מהי הודנה? המדריך למשתמש להרדמת הכופרים מה שאנחנו רואים עכשיו הוא לא שלום, אלא הפוגה שנגזרת ישירות מהסכם חודיבייה ההיסטורי. עבור גורמים רדיקליים באסלאם, ההסכם ההוא הוא לא סיפור מהעבר – הוא "מדריך למשתמש" מעשי.

בשנת 628 לספירה, מוחמד עמד מול בני קורייש ממכה. הוא ידע שהוא חלש מדי להכריע אותם, אז הוא הציע להם הפסקת אש ל-10 שנים. עבורו, זה היה כלי עבודה: הוא ידע שברגע שהיריב יוריד את הכוננות וירגיש בטוח, הוא יוכל להשתמש בזמן הזה כדי לבנות את הצבא שלו. הסעיף הקריטי בהסכם היה ביטול ברית ההגנה בין בני קורייש לבין יהודי ח'ייבר  מה שסלל את הדרך לכיבוש ח'ייבר וחיסול היישוב היהודי שם ללא הפרעה.

המחלוקת: שלום כן או תחבולה מתוחכמת? נכון, ישנם היסטוריונים ומזרחנים שמנסים לטעון שמוחמד ביקש שלום כן, ומצביעים על כך שההסכם הופר רק לאחר ששבט באכר (בני בריתם של קורייש) תקף את שבט ח'וזעה (בני בריתם של המוסלמים). אך העובדות בשטח מדברות בעד עצמן: מוחמד אכן כבש את מכה בסופו של דבר, וההסכם שימש עבורו כנקודת זינוק אסטרטגית.

יאסר ערפאת מכר את אוסלו כהסכם חודייבה

השימוש בחודיבייה כמודל נמשך דורות. ב-1979, לאחר הסכם השלום עם מצרים, נעשה שימוש בחודיבייה כדי להכשיר את המהלך של סאדאת בתוך דיני האסלאם. אבל אנחנו צריכים להסתכל על הצד השני: יאסר ערפאת, בנאומיו הפנימיים למתנגדיו הערבים, אמר במפורש: זכרו את חודיבייה הוא השווה את הסכמי אוסלו לחודיבייה  הסכם זמני שנועד לאפשר לו לצבור כוח בדרך להשמדת ישראל.

הקונספציה: האשליה שהכסף יקנה לנו שקט הטרגדיה היא שגם אחרי ה-7 באוקטובר, אנחנו עדיין לכודים באותה קונספציה. האמנו שחמאס מורתע כי הוא רוצה פרנסה, כי הוא מקבל דולרים מקטאר, כי הוא מקבל תרופות וטיפולים רפואיים. סיפרנו לעצמנו שזה מה שיקנה את השלום. זלזלנו באויב וחשבנו שאנחנו יכולים לשחד את הג'יהאד בכסף. שכחנו את העיקרון הבסיסי: עבור הפונדמנטליסטים, הכסף שלך הוא רק האמצעי לקנות את הנשק שיפגע בך מחר.

זה לא קורה שם, זה קורה אצלך בבית הקריאות "חייבר חייבר יא יהוד" בערים המעורבות אינן סיסמאות ריקות. הן תזכורת למודל של חודיבייה: הם מאמינים שמה שהיה הוא שיהיה. מבחינתם, אנחנו לא צד למו"מ, אנחנו יעד שנמצא בהודנה הפוגה טקטית עד שהם ירגישו מספיק חזקים כדי להכריע אותנו.

השקט הנוכחי הוא לא ניצחון. כל יום של שקט הוא ניצול זמן מצדם לבניית מערכי טילים והעמקת השפעה. מי שמנתח את המזרח התיכון דרך משקפיים מערביים של "פשרה", מפקיר את הביטחון של הילדים שלו לטובת אשליה. הגיע הזמן שנתחיל לקרוא את המפה לא כמו שאנחנו רוצים שהיא תיראה, אלא כמו שהיא באמת.