יצא לכם פעם לשבת מול אדם, בדייט או בשיחה מקרית בבית כנסת או במילואים, ופשוט להרגיש שאתם רוצים להישאב לתוך המגנט הקסום הזה שהוא מקרין?
לא בגלל המותגים שהוא לובש או הרזומה הבאמת מרשים שלו.
משהו אחר לגמרי. בעיניים. בשקט הפנימי, באנרגיה. קוראים לזה "תודעת שפע".
לא ניכנס עכשיו לכל המושג שלקוח מספרו של סטיבן קובי ("שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד"), והוא הרבה יותר רחב ארוך ומפורט אבל בגדול?
אדם שחי בתודעת שפה זה אחד מהדברים המושכים ביותר בעולם. בהליכה.
בואו נפתח את זה: אנחנו חיים בדור שבו ה"אכלו לי, שתו לי, לקחו לי" הפך להיות כמעט שפה רשמית. אנחנו אלופים בלנתח את הטראומות שלנו, בלדבר על כמה קשה לנו, בכמה הסטטיסטיקה לרעתנו וכמה ה"מערכת" דופקת אותנו.
כל הרשת מתפוצצת מהחומרים האלו.
וזה נכון, באמת קשה פה. אתם לא צריכים אותי בשביל לדעת שהחיים הם לא סרט של דיסני. אני לא חי ב"לה-לה לנד", ואני יודע שכשכואב – אז כואב וכשמתוסכלים – זה יכול להטריף את הדעת.
תפסיקו להיות ב"תודעת חוסר"
אבל כאן בדיוק עובר קו הפרדה דק וגורלי: יש אדם שנמצא ב"תודעת חוסר" - הוא כל הזמן עסוק בבור שנפער לו בלב. הוא בטוח שכולם חייבים לו, שהעולם הוא מקום מצומצם שבו אם מישהו אחר קיבל – אז לו נגמר.
הוא מגיע לדייט בתחושה של "תצילו אותי", של "מתי כבר יגיע מישהו שימלא לי את החלל". וזה, בואו נודה על האמת, הדבר הכי פחות מושך שיש. כי חוסר הוא בור ללא תחתית, ואנשים מפחדים ליפול לבורות של אחרים.
לעומת זאת, יש את האדם שנמצא בתודעת שפע. ושימו לב: תודעת שפע היא לא הידיעה ש"הכל דבש", אלא ההבנה ש"יש לי מה לתת". זה אדם שגם כשקשה לו, גם כשכואב לו – והוא כואב, באמת – הוא מצליח להסיט את המבט מהטבור של עצמו ולראות את העולם. הוא עסוק בתיקון עולם. הוא מסתכל ימינה ושמאלה ושואל: "מי צריך אותי עכשיו?".
הוא מבין שממש ברגע זה, בעודו מתמודד עם הקשיים שלו, יש מישהו שזקוק לעזרה שהוא יכול להגיש. אולי זו מילה טובה, אולי זה סיוע פיזי, אולי זו סתם הקשבה.
כשאדם שואל 'למי חסר?' קורה הקסם
פנתה אליי בתור מחנך אמא ששיתפה שממש קשה לילד שלה בכיתה. יש המון עצות, עניתי לה. אבל קודם כל שיחשוב האם יש תלמיד שקשה לו יותר והאם הוא יוכל לעזור לו?
זה מה שהוא עשה. אז נכון... זה לא הולךלפתור באורח קסם את כל הבעיה אבל זה בוודאי העצים אותו והוא הבין שיש בו כוחות שהוא פשוט לא היה מודע להם. ברגע שאדם עובר מהשאלה "מה חסר לי" לשאלה "למי חסר ואני יכול לעזור", קורה קסם אמיתי: המשאבים הפנימיים שלו מתרחבים. פתאום יש לו אוויר.
כשאנחנו עסוקים בנתינה, המוח שלנו מקבל איתות שיש לנו "עודף". הרי מי שנותן הוא כנראה מי שיש לו. והתחושה הזו, שיש לי מה לתת למרות הכל, היא המנוע הכי חזק לצמיחה והתקדמות.
תחשבו על זה בהקשר של דייטים.
מה יותר מושך?
לפגוש מישהו שכל השיחה עסוק בכמה הלב שלו שבור וכמה האקסיות הרסו לו, או לפגוש מישהי שמספרת בעיניים בורקות על פרויקט שהיא מובילה, על התנדבות, על הרצון להשפיע טוב בעולם?
האדם השני לא משדר "חוסר", הוא משדר "עוצמה". הוא לא מחפש מישהו שישלים לו את הפאזל, הוא מחפש שותף למסע של תיקון.
זה לא אומר שצריך להדחיק את הכאב. ממש לא. מותר לבכות, מותר להתפרק, מותר להגיד "קשה לי". אבל אסור לתת לקושי להפוך לזהות שלנו.
העבודה שלנו היא להאמין שיש בנו מעיין שלא נגמר: שגם בתוך התסכול הכי גדול, אם נחפש איפה אנחנו יכולים להיות משמעותיים עבור מישהו אחר, אנחנו נמצא שם את התרופה לעצמנו.
כי בסוף, אין דבר שיותר מגדיל את הנשמה מאשר להבין שגם כשאני מרגיש חסר, אני עדיין יכול להיות השפע של מישהו אחר. וזה, רבותיי וגבירותיי, הדבר הכי מדהים קסום ואטרקטיבי שיש.
תגובות