"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.
הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?
הוא נולד מאיזו חוויה ברגמנית, [כלומר אינגמר ברגמן של "יקוב הדין את ההר"]. לקחת בן אדם בקלוז אפ על רקע קיר לבן ולהרטיט את הקרבה לנפשו. יש רגע כזה ארוך ב "מחיי המריונטות" של דמות בחקירה על רצח. היתה לי מחשבה על טביעה של הילד בהתחלה ומשם חקירה פלילית/פילוסופית/פסיכולוגית במשטרה של האבא אודות מה שקרה. אבל, אחרי זה חזר אלי הפרק הראשון בסדרה של "עשרת הדיברות" [דאקאלוג] של כזישטוף קישלובסי, האמן האינטימיות, על סיפור טביעת הילד, והבנתי שאני כותב מכתב תשובה קולנועי ל"קישלובסקי" ל"אנוכי ה' אלוהיך". [שנפטר ב1996 בהמשך השנה שעברתי לתל אביב. חבר מהישיבה שהערצנו ביחד את קישלובסקי התקשר אלי מביתו החרדי לספר לי שקישלובסקי נפטר].
כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?
שבועיים ברצף. באיזה מוצ"ש הרדיו היה ברפיט על מוזיקה [זו היתה קופסא שלמה ישנה שנתקעה על תחנה אחת ובתחנה שמו כנראה על לופ איזו מוזיקה שחוזרת על עצמה, מקוננת, מתגעגעת, באווירה שהרגשתי משהו טורקי הררי, מהאזור ההוא] שהושיבה אותי על השולחן שבועיים ברצף עם הפסקות שהגוף דורש, ועם עט על דפים פרסתי פרוסות אפשריות של חיים והצמדתי אותם זו לזו בלוחות כבדות לכדי מבנה שקוף ומקיף חדרי בית וחיי תודעה שלמים.
יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?
אז אקדים קצת. אני מתלונן בפני חבר חד מחשבה שעזב איתי את החרדים: "איך זה שכולם מקבלים תקציבים לסרטים ואני לא", אז הוא שאל: אתה שלחת תסריט למישהו, לא! עניתי ושנינו התפוצצנו מצחוק. טוב, אני הראשון שעשה סרט על דמויות חרדיות שהם לא לעומתיות לחילוני. כלומר, אין שם חילוני בסרט. אז ככזה היה מאוד קשה ללקטורים להתחבר, ואף היה ערוץ טלוויזיה שהמנהל שאל אותי "למה לי לעשות סרט כזה, ועוד בלי עלילה. סתם להראות חרדים, סרט תדמית?" בקיצור, אני מוצא את עצמי שולח לו לאיש היקר הזה, [שאני מחבב ואחר כך הוא ממש התנצל שהוא פספס וכו.] אני כותב לו כמה עמודים של סינופסיס חדש ואחר לגמרי, אבל אותה גברת בשינוי אדרת, על זוג קיבוצניקים שעברו טראומה בילדותם שכל בני כיתתם טבעו בים, ועכשיו יש להם ילדה שמעולם לא נתנו לה ללכת לים שעל שפת הקיבוץ שלהם ורק כמתנת בת מצווה הם הולכים כל המשפחה לים והילדה טובעת שם. אני מצרף כשני עמודים, שהכותרת שלהם היא "איך לקרוא את התסריט הזה ובכלל". הוא מתקשר אלי וגוער בי "שמי אני חושב את עצמי ללמד אחרים ואיזו חוצפה" עניתי לו ללא טיפת חוצפה, "בבקשה תקרא את העמודים, אם לא החכמת בכלל, אז אני חצוף ואתה צודק. אבל אם באמת למדת משהו, בבקשה תתקשר לומר לי את זה. הוא מתקשר חזרה ואמר לי "אתה צודק, למדתי וקראתי את זה אחרת, אבל עדיין אנחנו לא ניקח את זה כי… משהו הכרוך בהעדפות.
רחל אליצור: "הקולנוע חרדי מביא סיפורים שלא סופרו"
איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?
שאלה מעניינית. אצלי היה לזה פיק גבוה בהליך האודישנים עצמם. אייל שיראי, המפיק, שהימר עלי בכל הקופה, [סיפור בפני עצמו] הביא את אסי דיין, היה קרוב מאוד לאסי ששיחק את האבא. אסי קרא ואמר שהוא מסכים, אבל זו לא היתה עדות שהוא "מעריך", כי בכל מקרה היה בא בגלל אייל, בפגישה הוא אמר לי שהוא לא עושה אודישנים, מיד אמרתי לו שגם אני לא מתעניין ב"אודישנים", אלא שפשוט אני מוגבל בדמיון והאם הוא מוכן שיהיה לי וידאו שהוא מדבר את מה שכתבתי ואסתכל עליו ברגע של שקט עם עצמי כדי לראות פתאום חלקיק מסרט אפשרי, שכאילו כבר ראיתי לרגע את הסרט. ובגלל שאין לי ביטחון עצמי עד שאני לא מרגיש, אני מבקש יחס של בעל מום ובעל נכות מסוימת בעניין "הדמיון" הוא צחק ומיד אמר לי, אתה יודע למה אני משחק טוב, כי אני לא שחקן. צחקנו והיינו מכוונים ומזדהים. ובגלל שגם דיברנו קודם על התסריט והרגשתי שהוא לא ממש זיהה את הדיוק, אמרתי לו: "אסי, אתה בעצם לא ממש קראת את התסריט. תקרא את זה עכשיו מחדש ויפול לך האסימון. הוא בחן אותי במבטו, ובצדק. אמרתי לו. אני מתחייב בפניך שעכשיו אתה תקרא את זה אחרת. אם אני טועה, אז לפחות יהיה לך מידע מי אני ושאתה יכול קצת לזלזל בי כשדחוף, אני חושב שהתפשרנו על חמש עמודים ומה שמרגיש משם. הוא קרא שוב ומשם קפצנו כיתה והתחלנו ממש להינות.
שרון הכוהן, גם היה ממש חזק. היה לי עניין שלם עם האמא והילד שזה בעצם הבן אדם היחיד שהיה לה יחס חושני אליו, אולי הנמען היחידי שלה לרגש האהבה. ראיתי הרבה שחקניות טובות ואחת ממש חידשה לי יחסים חדשים עם הילד. אבל כששרון עשתה אודישן כשמולה כסא במקום ילד, ירדה לי דמעה לא רצונית והבנתי שאני כבר בתוך הסרט.
איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?
פתאום להבין שאין על מי להישען, וחס ושלום להישען. נפרצה דרך ולעבור בה אני צריך.
איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?
שילוב של התרגשות ופוסט טראומה של שהייה במקום סכנה, שכל שעה בכל יום מימי הצילום נגזרת גזירת גורל על הסרט שגייסת אליו את כל שעות ימי חייך. והיו סכנות והיו נפילות ממש, שמרוב הנאה בסוף מהסרט, זה לא מרגיש חסר אולי, אבל אני יודע את האבל על מה שמת שם. 
דוד וולךצילום: באדיבות דוד וולך
איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?
מדהים. המושג "קהל" הוא מושג הולך ומתפתח בתחום הזה. מצופים ספורים חדר עריכה עד קהל מפוצץ באולם ענק.
מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?
שתי תגובות קצה משמעותיות. נתחיל עם המרגשת ולא לגמרי מפתיעה. פסיכיאטר אחד שהכרתי, סיפר לי שהיה לו מטופל מחו"ל פרופסור בתחומי הרוח, פילוסופיה, משהו באזור הזה ושיש לו איזה יחסים מורכבים עם הדתיות שבו, או אולי השאיר סממנים דתיים עליו והמחויבות לנראות הדתית שלו, ושזה מאתגר את תחום העיסוק שלו, קיצור, איזה קונפליקט נפשי ,אישי, משפחתי, קהילתי, עמי, גזעי וכו' וכו' שחוצה אותו לשניים. הפסיכיאטר המליץ לו לראות את סרטי והנ"ל שב אליו כמי ששב פתור מהותית ולעולם. הבעיה הותרה עקב הצפייה בסרט. והקצה השני בקצה ההפוך, זה איזה טיפש שקיבל עבודה לכתוב בעיתון על קולנוע והיתה לו בעיה עם זה שאני אנטישמי לחרדים. יום אחד פגשתי אותו וההתנשאות והפחד שלו להסתכל לי בעיניים הבהירו לי משהו מדהים. הוא בעצם כ"כ שונא ומזלזל אישית בחרדים, שהוא גם לא מסוגל לקבל ש"חוזר בשאלה" הוא במאי קולנוע. איפה הוא כן קיבל אותי כחילוני לגיטימי? בזה שהוא התעלם מהחרדיות שלי בהקשר של ביקורתיות על החרדים מבחינתו. וזה היה כ"כ מטונף, כי החרדים עפו על הסרט מהסיבה שפעם ראשונה בהיסטוריה של הקולנוע, וודאי הישראלית, לא היה רדוקציה בסקס אפיל של החרדי כדמות גברית ולא כדמות נשית והסרט שלי פתח את כל היבול אחר כך של העיסוק בעולם הזה. עד היום כשיש לו הזדמנות הוא מצטט את הסרט לרעה, או מתעלם במפגין.
הסרט הראשון שלי יבגני רומן על "איגור ומסע העגורים"
איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?
את אהבתי והערכתי העצומה לאחי הקטן. מגיל 8 שלו התנתקתי פתאום מהבית והייתי בניתוק מוחלט לכמה שנים טובות. בניגוד למה שחושבים, הילד בסרט הוא לא רק חיבוק עצמי.
איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?
פיתחתי איזה אנטי לדיבור הזה של "הוראות בימוי" "השחקן שלי" כי הבנתי שלביים שחקן זה לא לעשות משהו עליו, זה לעשות משהו עליך, לדעת את הדמות ולדעת לספר עליה ועל הרגע הנדרש בבהירות וחשיפות גבוהה.
דבר הבמאי אודות הסרט "חופשת קיץ" (my father my lord)
כמי שנזדמן לו לעשות שינוי קיצוני בחייו, להפוך מדתי ועובד אלוהים לחילוני אתאיסט, תמיד הציקה לי המחשבה: מדוע נתפשת האמונה באל כמשהו חיובי ונשגב, בעוד החרות מאלוהים נתפשת כמאיימת על המוסר הטוב? האמונה והדת, עדיין! מייצגים את הצד העניו, הטהור, המתכוון לטוב. האמונה הדתית מתקשרת לילדות, לתום ולחום הלב. החרות מאלוהים לעומתה, עדיין נתפשת כמחללת את הנשגב. עדיין שמור לה, למחשבה האמיצה, מקום עם הציניות והקור המנשבים מכיון התחכום והפלפול. אנו מדחיקים את גודל ההשראה ואת אומץ הלב של בשורת החילוניות. הורגלנו לקבל את החוויה הדתית כממלאת לב ואת החוויה האתאיסטית כמטרידה.
בסרט "חופשת קיץ" רציתי להציג את יסודות ההתרגשות האתאיסטית הטבועים בנו מילדות – הסקרנות הטבעית בהתבוננות על החיים, המפגש עם הדברים עצמם ללא כפייה עצמית של משמעות, נגישות לרגשות ללא משטר הירארכי ומבט מלא פליאה.
יותר מכך, רציתי להראות את מבוכת האמונה הדתית ודומיה – האידיאולוגיות הגדולות מהחיים, כמסורבלות וכלוקות בחוסר אותנטיות נפשית ואנושית. הסרט מטיל ספק במהימנותה הרגשית של כל מה שמחייב אותנו דרך השילוש הלא קדוש של סמכות, משמעת ומשמעות.
הסרט נכתב כמכתב תשובה לסרטו המופלא של קז'ישטוף קישלובסקי "אנוכי ה' אלוהיך" (הפרק הראשון בדקאלוג) וכתגובה לו. לאחר הצפייה בסרט הייתי מתוסכל מזה שקישלובסקי הצליח להוליכני שולל ובחכום קולנועי הפונה אל הלא מודע, מיקם בי בניגוד לרצוני קונסטרוקציה רגשית פרו-דתית. האב המדען שנשען על חישובים מדויקים מביא על בנו יחידו את המוות באשמתו, כאשר לאורך הסרט משאלת הלב של הילד לחיים שלאחר המוות, נוכחותה של אם נעדרת, אהבתה של הדודה, מייצגים כולם את חיי הקהילה והחום המסורתיים שנשענים על כוח עליון והוא היחיד הנותר עכשיו לפנות אליו.
הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: גידי דר על "אדי קינג"
אך לאחר התאוששות הבנתי שלא הייתה לו כוונה להוכיח או לחייב, את קיום האל, מה שכמובן בלתי ניתן בקולנוע, אלא את נוכחותו בלב האנשים ותפקידו המסורתי כמשענת אבהית. קישלובסקי בעצמו דאג לא להיראות מגוחך ולכן שתל שם את ההומלס עם המדורה על הקרח כסיבה שהשפיעה על עמידות הקרח. אך בכל אופן הסרט מצביע על מיקומו הרגשי והחויתי של האל והכנסייה בתודעתנו כנציגי האוטנטיות הקהילתית ותום הילדות.
פתאום, כבתוך חלום, משכתי בחוט דק של חסד את זיכרון רישומה של הדתיות בנפשי מילדותי עד הלום. חיבקתי באינטימיות את העצמי הדתי שהייתי בילדותי, אהבתי והזדהיתי עם עיני הילד הנאיביות הפקוחות לרווחה אל מול רעיון האלוהים – תמונה כל כך שלמה של מתיקות, רעבו של ילד לגוננות ורצונו לממש לו משאלות. נכנסתי אל תוך הילדיות הזו בלי התנגדות, בלי הגנה אינטלקטואלית. הרשיתי לעצמי לזכור את המתיקות הזו ולהכיר בכוחה.
עכשיו, עומד וחבוק עם זכרון של זהות ראשונית זו, אני הופך את המטבע על כל צדדיו ומוצא עדות חיה, הפוכה לקודמתה – עדות למיקומה הראשוני של החוויה האתאיסטית, זו שסרטו של קישלובסקי משתיק. כי אם קישלובסקי הוכיח את מיקומה של האמונה בנפש הילדית, הרי שאני רוצה להוכיח את מיקומה של הכפירה באותה נפש ילדית בדיוק וכהתפעלות תמימה מול החיים עצמם, מול הדברים כפי שהם. ההשראה נמצאת במה שיש ולא במה שיכול להיות.
מימוש הרעיון אצל קישלובסקי והיפוכו בסרטי מגיעים לשיאם עם הזדהותם המתחדשת של האב עם עולמו הפנימי המנוגד של הבן. בעוד אצל קישלובסקי האב נושא את אשמתו למורת רוחנו בגלל כוונתו הטובה, בסרטי תחושת האשמה כלפי האב אינה נובעת מאשמה עלילתית ישירה על מות הבן, אלא מהאשמה על המתת עולמו של הילד בעודו בחיים על מזבח האמונה. אצל קישלובסקי, האב מוכרע ומופל אל תוך הזדהותו הבלתי ניתנת לאיפוק עם הממד ה"אמוני" של בנו; ובסרטי, האב מוכרע על ידי הזדהותו הבלתי רצונית עם הממד החושני, הקיומי, הפלאי, ה"חילוני" של בנו – עם החיים הממשיים ולא עם "החיים שלאחר החיים".
נדב לפיד: "'כן' זה לא סרט על הטירוף. זה הטירוף"
טרגדיית המוות הכרחית בסרט כדי להדהד את תופעת החיים ומשמעותם וגם לא פחות מכך כמצב קצה של מבחן, כי אין אדם לומד על תהום נפשו אלא בתהומות חייו.
מתוך הזדהות עם החיים באשר הם, התכוונתי למסור עדות אישית מתרגשת של זיכרון ילדות על מקורה של ההשראה חסרת האלוהים. למרות חינוכי הדתי חרדי שמילא באופן בלעדי את כל עולם ילדותי, צץ לו זיכרון עיקש המציף את ימי ילדותי בחוויות שלא ידעו את מקורן – ההשראה הגדולה שבכפירה באלוהים; ההכרה בכך שהשראה זו, זרעיה נובטים מתוך תום הילדות ודווקא מתוכה. הפראות החושנית של הילדות אוספת לה עדויות אודות העצב הנוגה הממלא את בית האלוהים ולעומתו את שמחת החיים מחוץ לבית האלוהים. דווקא הילדות היא המקור לכנות חיים נטולי אשליה.
אני מבחין בעימות מתמשך בין שתי רגישויות שונות למצב הקיומי – העמדה הפרשנית לחיים מתוך נטל של 'חיפוש משמעות' בחיי הבגרות, מול החוויה הטהורה של סקרנות והכלה של הדברים בלב פרוץ להרגיש, בילדות.
מתוך אמפתיה עמוקה לעולמו הנפשי העשיר של גיבור הסרט, עובד האלוהים, והזדהות עם שברונו, התכוונתי לתת יד ושם בסרט למלאכת החיים התובענית והמתמסרת של עבודת האל.
זוהי טרגדיה שבה הגיבור נענש על ההיבריס שלו – שאינו, בניגוד לגיבור בטרגדיות היוניות, אי הכרת תודה לאלים ובטחונו בעוצמתו, אלא דווקא אמונתו באל וידיעתו המוחלטת אדות רצונו. דוד וולך.
תגובות