הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאית: לימור שמילה על "מונטנה"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?

מונטנה מספר את סיפורה של אפי , בחורה צעירה שחוזרת לעיר הולדתה – עכו – לאחר מות סבה , שם היא פוגשת את קרן , מורה נשואה ואמא למאיה בת ה8 .

אפי וקרן מתאהבות ואט אט אפי מתחילה להיזכר מה קרה לה כשהייתה קטנה דרך עיניה של מאיה שעוברת את אותו הדבר ומחליטה לצאת לסגור חשבון ישן חדש עם הדוד שלה. זה סרט שמעמיד במרכז את הסכנות שבשתיקות ובסודות משפחתיים ובעיקר מלמד אותנו שאי אפשר לברוח מהעבר שלנו, לא משנה כמה ננסה.

כשסבא שלי נפטר במפתיע – הוא טבע בים בסמוך לראש השנה המוות שלו תפס אותי המומה הוא היה בן 95 כשהגעתי ללוויה הרגשתי שהסיפור של מונטנה מתחיל לזרום בתוכי, ביום הראשון של השבעה התחלתי לכתוב ומשם השאר היסטוריה.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

באופן שמאד הפתיע אותי את מונטנה כתבתי בחודש בלבד. התחלתי לכתוב אותו בזמן השבעה של סבא שלי והסיפור פשוט יצא ממני באופן הכי מפתיע שיכולתי לדמיין.

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

את מונטנה צילמנו ללא סיוע כלכלי, צילמנו אותו ב13 ימים בבתים המקוריים שבעכו בהם גדלתי, עם צוות שרובו ככולו זהו היה עבורם הפעם הראשונה, היה בזה המון קסם וגם המון סטרס. ידעתי שאני הולכת לצלם אותו בעיר הולדתי ולא לזייף שום דבר, עד כדי כך שצילמנו בבתים המקוריים בהם גדלתי. כמובן שחברת ההפקה UCM שהפיקה את הסרט נתנה לנו את כל הרוח הגבית שיכולנו לבקש ולדמיין ועל זה אני אסירת תודה לעד.
רחל אליצור: "הקולנוע חרדי מביא סיפורים שלא סופרו"

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימות לתחייה דמויות שכתבת?

אין חוויה מרגשת מלראות דרך המוניטור את השחקנים שלך מקימים לחיים את הטקסט שכתבת התמזל מזלי ובורכתי בשחקנים מדהימים שיתגייסו עבורי ועבור הסיפור במאת האחוזים.

כל אחד מהשחקנים הפיח חיים בדמות בצורה שהייתי יושבת מול המוניטור וחווה את כל קשת הרגשות שאפשר לחוות – גם היום אחרי עשור לא הייתי משנה שום דבר בכל מה שקשור לליהוק של מונטנה.

לימור שמילהצילום: סתיו ברקאי

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, את אחראית, את מנווטת את כל זה? מה התחושה?

במקרה שלי להגיע לסט היה גם להגיע לבית המקורי שגדלתי בו, החוויה הייתה מורכבת אבל היה לי חשוב לצאת לדרך עם האנשים שאני הכי סומכת עליהם כל אחד בתחומו, החל מהשחקנים דרך הצלם ושאר אנשי הצוות, הבנתי כמה אחריות יש לי בראש ובראשונה כלפי הסיפור שלי והשתדלתי לתת את הביטחון לאנשים שסובבים אותי. לא קיימת הפקה שאין בה קשיים אבל כשאת חווה את המורכבויות עם האנשים שלך את יכולה להיות גם הקפטן אבל גם לשחרר וללמוד מהם כמה שיותר.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

אין רגע מלחיץ יותר מלהתיישב בחדר העריכה ולראות מה עוללת. בהתחלה הכל נראה כמו אסופה של סצינות שלעולם לא יתחברו ואז את יושבת בנשימה עמוקה ולאט לאט בונה את הפיסות שהן למעשה פיסות חייך וסיפורך. למזלי הייתה לי את דפי פרבמן שהיא אחת העורכות הכי רגישות וחכמות שיצא לי לעבוד איתן והתוצאה בהחלט ניכרת.
הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: רם נהרי על "אל תשכחי אותי"

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

למזלי הרב ההקרנה העולמית והראשונה של הסרט שלי הייתה בפסטיבל טורונטו, פסטיבל שיכולתי רק לחלום להיות בו ועוד עם הסרט הראשון שלי. זאת חוייה חוץ גופית, להרגיש את הקהל ובו בזמן גם להרגיש שאני לבדי באולם, צופה בגיבורה שלי עוברת את המסע שלה – זה רגע שאי אפשר לתאר במילים.

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

שהוא גם מצחיק – טוב אולי לא כזה הפתיע אותי. הומור הוא חלק מהוויה שלי גם בנושאים שיכולים להיות קודרים.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

אני חושבת שהסרט מדבר בעד עצמו, כמה מתוכו זה חוויה שלי או כמה הוא אוטוביוגרפי זה לא העניין, אני לא העניין, העניין החשוב בעיקרו הוא להבין דרך הסרט מה אני רוצה למרקר ובסרט הראשון שלי ביקשתי לשאול שאלות באשר לשתיקה וכמה היא מסוכנת להתפתחות שלנו.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאית?

מונטנה לא שינה אותי כבמאית, מונטנה הפך אותי לבמאית , דרך החוויה הזאת של סרט ראשון התחלתי לשמוע את הקול שלי, דווקא דרך החששות וההתרגשות הצלחתי להעמיק את הכלים דרכם אני רוצה לספר סיפור.

אני כבר מרגישה שאני במאית יותר משוכללת ומקווה שמעיין הסיפורים והרעיונות בתוכי ימשיך לפעום כל עוד אני כאן.