הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: עמיר מנור על "חיותה וברל"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על
התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?
סרטי הראשון, חיותה וברל, מספר את סיפורם של שני קשישים, חלוצים סוציאליסטים, המחליטים לסיים את חייהם אל מול הזקנה, הבדידות והנטישה החברתית. הוא נולד מתוך התבוננות כואבת בגסיסתם של סבי וסבתי, שנפטרו ממחלת הסרטן. התמודדות שלהם עם הזקנה ומסע הפרידה שלהם מהחיים עוררו בי דחף להשמיע את קולם הנחלש. הסרט מביא את סיפורי האישי והמשפחתי, אך גם מפנה מבט לשוליים החברתיים שבהם קשישים הופכים שקופים, בודדים ונטולי ערך.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?
זו הייתה חוויה אינטנסיבית ואינטואיטיבית, והתסריט נכתב תוך חודש. כדי להעניק לסרט ממד חברתי־פוליטי החורג מן הסיפור האישי, בחרתי למקם את חיותה וברל כחלוצי תנועת העבודה ההיסטורית. היכרותי עם סיפורי העלייה השנייה והשלישית, עם חצר כנרת כבוגר תנועת הנוער העובד והלומד, אפשרה לי לנוע בין האישי לפוליטי, בין הביתי לחלוצי. הבחירה לכתוב את הסרט באחדות זמן ומקום, לאורך יום אחד, מן ההתעוררות ועד הפרידה, מסגירה את המסע הפרידה הפואטי של חיותה וברל.

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?
הגשתי את התסריט בעצמי לקרן הקולנוע הישראלי, ללא מפיק. לאחר המתנה ארוכה קיבלתי תשובה שעליתי לפרזנטציות ושעליי למצוא מפיק. פניתי לאסף אמיר, שהצטרף במסירות להפקה, ויחד ניגשנו לפרזנטציות. כעבור למעלה משנה קיבלנו מענק צנוע של כ־400 אלף ש"ח. במידה רבה זו הייתה הפקה של מרק כפתור. כסרט ביכורים, הבנתי שהתשוקה שלי היא אחד המשאבים המרכזיים העומדים לרשותי, והתחלתי לכתת רגליי בין שחקנים, לוקיישנים, אנשי צוות וספקים כדי לגייס אותם למסעם של חיותה וברל. בנוסף, הליהוק של רבקה גור ויוסף כרמון העניק לסרט ממד רפלקסיבי אשר הפך לעוגן מרכזי בגיוס הצוות והשחקנים המצוינים.
בועז יהונתן יעקב: הקולנוע הציל אותי נפשית | סינמה שו״ת 37

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?
זו אחת החוויות המרתקות, המעשירות והמרגשות ביותר ביצירת סרט. חיותה וברל היו עבורי גם ייצוגים חברתיים וגם סבא וסבתא, ולכן המבט עליהם נע בין החברתי, הביקורתי והסימבולי לבין האישי, האינטימי והאבל. היה לי חשוב לייצר ייצוג מורכב וראוי של קשישים, כזה שמתנגד לדימוי הרווח של קשישים נרגנים, סניליים או מגוחכים. רבקה גור ויוסף כרמון הצליחו לגלם בדמותם גם דורות של חלוצים וגם את סבי וסבתי, ובו בזמן הפיחו בהם חיים משלהם. הם התמסרו לסרט באופן מעורר השראה, וגם ברגעים פיזיים מורכבים ומאתגרים גילו מסירות יוצאת דופן. עבורי זו הייתה זכות גדולה לעבוד עם שני שחקנים מונומנטליים בתרבות הישראלית.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?
זו תחושת אחריות כבדה — על הסיפור, על המציאות שאני בוחר לתווך, על הדמויות ועל האופן שבו הן מיוצגות. עם זאת, מהר מאוד אתה מבין שאם עשית היטב את עבודת ההכנה — חזרות, שוטינג, עיצוב ותכנון — על הסט אתה בעיקר נדרש לא להפריע. תפקיד הבמאי הוא להיות המצפן של הצוות והשחקנים, לעזור להם למצוא את הדרך גם כשהעייפות גוברת והבלת"מים מגיעים. אם אתה יודע היכן נמצא הלב של הסרט, אתה יודע גם להתמודד עם מה שיבוא.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר העריכה?
הצפייה בחומרים היא תמיד חוויה הפכפכה. יש ימים שבהם אתה מתמוגג מן המשחק והחיים שהפחתם בתמונה, ויש ימים שבהם החלקים אינם מתחברים והסרט מסרב להתרומם. העריכה היא עבודת גילוי מחדש: הטקסט שנכתב אינו הטקסט שצולם ואינו הטקסט שנערך. הסרט מתגלה מחדש מתוך החומרים. זו עבודה של צפייה, דיאלוג, ניסוי וטעייה והקשבה לעצמך. למזלי, הייתה לי שותפה רגישה וחכמה לתהליך הזה, העורכת איריס עוזר.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?
חוויה מטלטלת. חיותה וברל אינו סרט פשוט לצפייה. אין בו אלימות בוטה או דרמה חיצונית גדולה; הוא נשען בעיקר על החיבור הרגשי לדמויות. כדי לייצר את החיבור הזה בחרתי להתחיל דווקא במרחק, בזרות, ואפילו בקומיות מסוימת. אך ככל שהסרט מתקדם, הצחוק מתחלף בשתיקה רועמת, והדמויות הופכות מקוריוז לבני אדם. דווקא משום שאין לצופה לאן לברוח — לא למתח, לא לאקשן ולא לקומדיה — ההזדהות הופכת ללופתת ומכבידה. הבחירה לצלם את הסרט בוואן שוטים, מתוך התבוננות מן הצד, חיזקה עוד יותר את חוויית חוסר האונים, הכאב והפחד. היה מרתק לגלות שגם חוויית הצפייה השתנתה מעט בהתאם לגיל ולמגדר: צעירים נטו לראות בסרט ממד מחאתי וביקורתי יותר, בעוד צופים מבוגרים חוו אותו לא פעם גם כמפגש אישי ומטריד עם העתיד.
הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: גידי דר על "אדי קינג"

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?
הביקורות היו ברובן חיוביות, מרגשות ומכבדות. הביקורת שהפתיעה אותי במיוחד הייתה זו של אורי קליין, שקרא לסרט "סנטימנטלי". קשה להתווכח עם חוויית צפייה, וכיבדתי אותה כמובן, אך מבחינתי ניהלתי לאורך הבימוי מאבק נגד הסנטימנטליות. גם ברגעים שבהם יוסף כרמון, מתוך התרגשות ומסירות, נשבר במהלך הטייק, עצרתי לפני שהכאב יהפוך למבע קורבני. רק בסצנה בה הוא מתקשר לבנו במערכה האחרונה, הרשיתי לו להתפרק.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?
ניסיתי להעביר את חוויית הפרידה מסבי וסבתי. שניהם היו דמויות משמעותיות מאוד בחיי, וגם אם סיפור חייהם לא היה זהה לזה של חיותה וברל, הם בהחלט חוו כאב, שקיפות וקושי מול הפרידה מן החיים. לשמחתי, הם היו מוקפים במשפחה אוהבת, וזהו גם אחד ההבדלים המהותיים בין המציאות לבין הסרט.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?
הסרט הזה העניק לי את ההזדמנות לנסח את השפה הקולנועית שלי, זו שאני ממשיך לשכלל עד היום. הוא חידד עבורי שאלות של ייצוג, אתיקה, מבע ונקודת מבט, והבהיר לי את המקום שאני מבקש למלא כבמאי ותסריטאי. אני מאמין שקולנוע צריך להאיר פינות חשוכות, להתמודד עם אתגרי ייצוג ולהביא למסך סיפורים של דמויות שוליים, מבלי לוותר על נקודת מבט אישית. אני מאמין בחיבור המתמיד בין האישי לפוליטי, וביכולת של קולנוע לספר סיפור אינטימי שהוא גם סיפור חברתי רחב.