"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.
הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?
בתסריט קראו לסרט התעוררות.כי הסרט מספר על בחור צעיר אחרי פגיעת ראש בקומה. ובזמן שהוא לא מתעורר, המשפחה שלו מתעוררת לגלות את החיים שפספסה איתו ואת החיים שלו בשנים של הנתק ביניהם. החלפנו את השם כי יצא סרט ישראלי אחר עם השם הזה. ״בין העולמות״ זה שם שבא לי כמו רוב הרעיונות שלי - באמצע הלילה מעיר אותי מהשינה.
גדלתי בבית דתי, בת 4 רוקדת כל היום. בגיל 7 באמת התחלתי לרקוד בלט קלאסי אצל ילנה במתנ"ס באשקלון והייתי מאושרת. רקדתי ככה עד גיל 12.5. זה מדהים אותי היום שהתעקשתי ככה על הגוף. כי אני אדם מאוד מיסטי. התרגול שלי בעולם הפיזי זה אימונים לא פשוטים. היום אני מבינה שכשאני רוקדת אני מאושרת- על פסגת העולם.
את הסרט הראשון שלי עשיתי בגיל 17 במגמה באולפנה. ולקחתי את זה ברצינות תהומית. הסרט זכה בפרסים והיה לי להבטחה שקטה כזאת.
למדתי קולנוע בירושלים במעלה- 4 שנים. עברתי לירושלים אחרי שנתיים בתל אביב בשירות לאומי, דתיה שכבר טעמה מהעיר החופשית. ופתאום ירושלים. חוויה מטלטלת ירושלים. בין החרדים, לערבים במזרח העיר לשוק מחנה יהודה שם היו כולם. ניסיתי להבין מי אני בתוך זה.
כשסיימתי ללמוד קולנוע וסיימתי את הסרט ״מיקה״ שהיה בבכורה בפסטיבל ירושלים, כתבתי את הסינופסיס לבין העולמות. התייחסתי לחוויה של החזרה בשאלה וניתוק הקשר עם המשפחה כטראומה.
הסרט מגולל את סיפורן של שתי נשים - אמא (בינה) ובת זוגו (אמאל) של בנה, הנפגשות בבית חולים לאחר פיגוע בירושלים בו בנה נפצע קשה. בעוד בינה מנסה להתחבר לבנה המנותק מזה 4 שנים, אמאל מסתירה את זהותה האמיתית.
בחרתי לשים את הדמות של החוזר בשאלה כגבר, כדי שהנשים יהיו מרכז העלילה. מאוד מעניין אותי יחסים בין נשים. הכח הזה של להיות אישה, נשים זה עגול ועמוק.
הסרט הזה נוגע בכמה נושאים שמאוד בערו בי באותה התקופה. אחת מהן שלא התייחסתי אליה מעולם- זה נושא הזהות. אני חושבת ששאלתי פה לא רק שאלה של יהודי ערבי. שאלתי בכלל על גזענות. שייכות ועל סוגי האנושות. הפנמתי יחסית מאוחר שאני בעצם אישה, מזרחית, מהפריפריה. הבנתי שהקלפים האלה לא משהו באזורים שאני הסתובבתי בהם. בבתים של החברים. לקחתי את החומר הזה לקיצון החברתי בארץ.
הכסף הראשון שקיבלתי לפיתוח היה מקרן גשר בטקס גמר של מעלה. שם זכיתי בפרס על הסרט מיקה כסרט גמר הטוב ביותר באותה השנה. עם הכסף הזה טסתי להודו כביכול לכתוב. שם התאהבתי בבחור לא יהודי. ישראלי רוסי אגב. כשחזרתי לארץ בתוך ההתאהבות החלטתי שדי עם הנתק מהמשפחה ובאתי עם הבחור לבקר. הם התאהבו בו ושמחו בי. זה היה מרגש.
כשדמיינתי איך יגיבו כשאספר להם שהוא ״גוי״?- זה היה הרגע שהבנתי בדיוק מה הולך להיות בסרט וכתבתי נמרצות. התקבלתי לחממת פיתוח של קרן גשר, שם גם זכיתי בסוף במלגת הפקה קטנה. זה נתן לי הרבה ביטחון והיה סגור אצל הקרן עד להפקה.
כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?
אם סופרים מהסינופסיס ועד הצילומים אז 5 שנים.
סינמה שו״ת פרק 31: דפנה לוין על הסדרה שנולדה ממשפט זדורוב
יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?
הלכתי בהתחלה למפיקים הכי גדולים, וכל חברת הפקה זה סיפור. שולחים בהתחלה סינופסיס, מתקשרים, נפגשים, מדברים שוב. אף אחד לא מכין סטודנטים (לפחות לא בזמני) לאיך נכון לפנות למפיקים ולמי. ואני גיששתי את דרכי. ותמיד תמיד המשכתי לכתוב. הייתי ברמנית בלילה. הולכת לישון ביום וקמה לכתוב. לא רציתי לעבוד בהפקות ולהיסחף לקריירה בתור מלבישה או עוזרת בימאי. הייתי נחרצת ליצור. וזה אחד הטיפים הגדולים לבוגרים. זה מפתה לעבוד בתעשייה אבל ידחה לכם את היצירה שלכם.
פעם בשנה בערך הייתי עובדת בהפקה בתפקידי שוליים, אוהבת להתבונן ולהבין את יחסי הכוחות על הסט. כל הפקה יש לה צבע ואופי. זה גם טוב להישאר בלופ הזה.
כשהרגשתי שהתסריט בשל, הגעתי למפיק צעיר ואמרתי לו ״ התסריט הזה מוכן להגשה״ אם אתה אוהב, נגיש יחד אה וההגשה היא עוד חודש.״ הגשנו יחד ועלינו שלב גם בקרן הקולנוע הישראלי וגם בקרן הירושלמית! ואז המפיק סיפר לי שהם עוזבים את הארץ וסליחה וכו.
הייתי צריכה להתכונן לפרזנטציות עם מפיק שתכף עוזב. הצלחנו לקבל את הכסף מהקרן הירושלמית ובקרן הגדולה היה לקטור שהכיר את המפיק ויש אמר לו :אתה לא עוזב פה שמעתי?
כאן היו בידי את הכסף מגשר ומירושלים. ופגשתי את אלעד פלג. מדרומה. היתה לנו תקשורת נעימה והאידאלים שלו ושל חגי ארד התאימו. והם הסכימו להפיק סרט עם 800 אלף בלבד. 
מיה חטב חזזצילום: תומס סולינסקי
איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימות לתחייה דמויות שכתבת?
נהניתי מאוד מהתקופה הזאת. אני בת 29 רווקה ובעוד חצי שעה מצלמים את הסרט שעבדתי עליו עד כה 5 שנים. את יורם טולדנו, קרן אלרום המלהקת ואני ליהקנו דיי מהר. את אמאל- ראינו המון ובסוף הגיעה מריה זריק המדהימה. את בינה - היה מאוד מאתגר ללהק. ראינו המון המון ואף אחת לא היתה לי בדיוק. מאיה גסנר היתה צעירה מהדמות אבל היה בנשמה שלה משהו מבוגר כל כך והפנים שלה הדהימו אותי.
איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, את אחראית, את מנווטת את כל זה? מה התחושה?
בגלל שכבר עשיתי סרט דרמה קודם אז לא הרגשתי מאוד שונה. זאת חוויה לא פשוטה צילומים כשזה הסרט שלך לצלם פה עם תקציב נמוך זה אומר שאין הרבה מקום להשראה. זה שדה קרב. יש תסריט, יש שחקנים, יש לוקיישן. ועכשיו מזל. צריך ריכוז וברכה. בחיי. כשמשהו לא עובד ומצלמים שוב ושוב, צריך למצוא גמישות בראש ולשנות דברים. למדו אותי שהכל צריך להיות מתוכנן. ורן ואני הצלם כתבנו חודשים שוטינג. בפועל הקסם והרגעים הכי טובים זה כששינינו מהתכנון ונתתי לבטן להוביל ולכוון ולשיר. בגלל שהיו כל כך מעט ימי צילום לפעמים הייתי רואה שנשארו לי כמה דק בודדות והייתי מבקשת עכשיו מאלתרים רגע. אלה חומרים יקרים בעריכה. הלוואי והייתי עושה את זה יותר.
יש גם שחקנים שלא פשוט להם לאלתר. הם רוצים את הטקסט ואת הפעולות שהכנו מהבית.
איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?
בעריכה זאת התחנה הכי מלמדת מבחינתי. מסע. בהתחלה החומרים נראים נהדר. אני פריקית של הלבשה וכשהדמות לבושה טוב, וטוב זה לא אופנתי זה פשוט בצבעים ובגזרות שמספרות סיפר.
ואז תוהו, עושים צפיית אסמלי. זה סיוט לצפות בזה. רציתי שהעורך יקח את הדבר הזה לניתוח ויחזור כשהחולה יבריא.
בפועל עורכים לא אוהבים לעבוד לבד. ומצאתי את עצמי יום יום איתם בניתוח סצינה סצינה. היו איתי עורכים מדהימים. וכן לפעמים צריך וטוב להחליף באמצע או לשלב.
שנה עריכה מפה לשם. בשלב הזה נכנס כסף גם בקרן הקולנוע הישראלי שאהבו את הראף קאט ונתנו כסף להשלמת הפקה.
איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?
ההקרנה הראשונה היתה בדרום קוריאה בפסטיבל בוסאן הנפלא. קשה לנשום בתוך האולם. בסוף הקהל נעמד ובכיתי לי בשקט רגע כל הסרט של המירוץ הזה עף לי מול העיניים. הקוריאנים הגיבו מדהים. הבינו ניואנסים שלא דמיינתי בגלל הבדלי התרבות.
מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?
המון דתלשים כתבו לי כמה זה נגע בהם ובקשו להיפגש, לספר לי. לא ציפיתי שהם יהיו הקהל.קיוויתי שההורים שלהם יהיו אלה שיזהו מה רציתי פה. בכל אופן זה היה מבורך.
רחל אליצור: "הקולנוע חרדי מביא סיפורים שלא סופרו"
איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?
אני אדם שמאוד מאמין שכולנו נשמות, בבסיס אנחנו כולנו שווים. ריתק אותי לשחק במשחק הלהפוך את שאלת הזהות לשאלה שמייצרת את השאלה בתוך הצופה. למה משנה לי מה המוצא או הזהות של אדם לפני שאני אוהב או לא אוהב אותו.
איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאית?
המון. להתאמן בלביים זה לא דבר נפוץ. בסרטים הראשונים. לכן פיצ'ר ראשון הוא מגרש אימונים שיכול להיות קסום ויכול להיות אכזרי. הייתי אומרת לא לוותר על תקציב הולם. בסרט אחריו אמנם צילמתי בתקציב כפול3 אבל זה הרגיש דיי דומה. האינפלציה אולי(צוחקת)בדיעבד ולמרות שאמרו לי לא לעשות סרט דל תקציב, שישפטו אותי לא בתחשב לתקציב וכו. זה בעיניי אומץ אדיר כן לעשות, כן ליצור. לספר סיפור בתוך סיפור של דוחק תקציבי יש בזה גם קסם.
בימים אלה מיה חטב חזז כבר מביטה קדימה אל הסרט הבא. סרטה השני "אנו", צפוי לצאת לבתי הקולנוע בקיץ הקרוב, ולהמשיך את העיסוק שלה בזהות, שייכות וקשרים אנושיים מורכבים מתוך קול אישי ורגיש.
תגובות