"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.
הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?
הסרט הראשון שלי הוא בכלל דוקומנטרי שצילמתי באופן עצמאי במהלך שבוע בו תיעדתי סקייטרים בבאר שבע. בתחילת שנות האלפיים מרכז חיי היה לונדון שם למדתי ועבדתי כבמאי לוקיישן עבור חברות הפקה דוקומנטריות. במהלך חופשה שהתארכה בארץ נתקלתי בהתרחשות שבועית בקריית הממשלה בבאר שבע שבה בעיקר סקייטרים אבל גם רוכבי בי אם אקס, רקדני ברייק דאנס ומחליקי רולר בליידס נהגו לבלות יחד בימי שישי אחה״צ בקריית הממשלה כשהם משתמשים במתחם החדש על מדרכותיו החלקות, מעקותיו המבהיקים, ספסלים והמדרגות יוצרים משהו ספונטני וקסום. ארגנתי ציוד דרך אנשי מקצוע שהכרתי בהפקה שצילמתי בארץ שנתיים לפני כן, (ביניהם אבנר שחף, הצלם התיעודי המוכשר) וצילמנו 4 ימי צילום ששיאם היה אחר הצהרים של שישי. התוצאה בוסרית במידה הראויה, אבל יש בה גם משהו חופשי שמכיל את כל המרכיבים שאני נמשך אליהם עד היום – תרבות נגד, אאוטסיידריות, פריפריה מול מרכז, תמימות וכמובן באר שבע. חלק מהדמויות הפכו להיות ההשראה לתסריט לוסרמיל שנכתב בסוף אותה שנה.
כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?
מהרגע שהחלטתי שאני מתיישב לכתוב, הדראפט הראשון של ׳וסרמיל׳ נכתב תוך שלושה שבועות. היות ולא למדתי כתיבת תסריטים באופן מסודר, כתבתי אינטואיטיבית ללא תכנון מוקדם – סינופסיס, טריטמנט וכו׳ – ובשטף שמעולם לא הצלחתי לשחזר. למרות שמאז סיגלתי לעצמי דרכי עבודה מסודרות יותר, אני מאמין ששלב התחקיר והתכנון הכרחיים, שכן בסופו של יום, תסריט ׳יוצא׳ רק כאשר כל המרכיבים האלה מבשילים, קצת כמו הקלישאה של לידה שלא לחינם תמיד מקושרת לזה.
רחל אליצור: "הקולנוע חרדי מביא סיפורים שלא סופרו"
יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?
גרתי בלונדון כעשור, לא למדתי קולנוע ולא למדתי בארץ, למעשה לא הכרתי אף אחד מ׳התעשייה׳. קרוב משפחה נתן לי את מספר הטלפון של במאי טלוויזיה מוכר ובביקור הבא נפגשנו. אחרי שהוא קרא את התסריט ואהב, הוא נתן לי רשימה של 3 מפיקי קולנוע מובילים. הראשון לא היה מעוניין והשני, מרק רוזנבאום, אהב ומשם לקרנות.
איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?
זה אולי הרגע המרגש ביותר עבור תסריטאי על סט, וזו תחושה שלא ממש חולפת. רובנו חולמים סיפורים בצורה כלשהי, בוודאי בילדות, אלא שתסריטאים לוקחים את זה צעד קדימה מתוך אמונה שדווקא את הסיפור שלהם אנשים ירצו לשמוע. כשחושבים על זה, יש בזה מן האגוצנטריות על גבול שיגעון גדלות, הרי אנשים שמנסים לשחזר סיפורים שהמציאו ממלאים מחלקות פסיכיאטריות, אבל בלי אמונה שדווקא הסיפור שלהם ראוי שיתגשם אף סרט לא יצולם.
איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?
זה רגע מאד מפחיד והוא מתחבר לשאלה הקודמת מכיוון שזה רגע שבו הבנתי שאותו צעד לא שפוי הלך וקיבל מימדים, שעד שלא צעדתי על הסט לא הבנתי את ההשלכות. אל תוך החלום הפרטי שלך נכנסים אנשים זרים שאמנם מאמינים בו, אבל היות ואתה משמש מעין צומת ראשי שדרכו הכל עובר, הם גם תולים את כל מעשיהם בך. קוראים לזה leap of faith באנגלית - המקום שבו אמנות פוגשת אמונה.
מושון סלמונהצילום: צילום: מושון סלמונה
איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?
זה מעורב בהמון אכזבה בגלל שמה שצילמת אף פעם לא דומה במדויק למה שדמיינת. יש תהליך שבו מבינים שבחדר עריכה מתחילה כתיבת הסיפור מחדש ולשם כך חייבים לשחרר ולהשתחרר מהדמיון והציפיות ולהיכנע לתהליך. מצד שני פתאום מתגלים כל הניסים הקטנים שלא דמיינת - רגעים שעובדים בתיאום מושלם בדיוק כאשר מניחים אותם לפני או אחרי שוט נוסף, טייקים לא צפויים שמתאימים בול למה שמחפשים, שחקן או שחקנית שמצליחים לאכלס את הדמות באופן שלא חשבת שניתן והופכים אותה שלהם.
איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?
כמו במקרים רבים בתעשייה שלנו זו היתה הקרנת אקדמיה וזה היה זוועה. קודם כל בגלל שאני שם לא מוכר והשחקנים היו לא מקצועיים הגיע מספר קטן של צופים. לא עמדתי בלחץ ויצאתי החוצה לעשן ובמקום לחזור הקפתי את הסינמטק אין ספור פעמים. איתי המפיק יצא ממש עם הכותרות והיות והרגיש שהיו ווייבים טובים במהלך ההקרנה, סימן לי להתקרב למדרגות כאשר שאר הצופים החלו לצאת.
מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?
לאחר ההקרנה בפסטיבל ירושלים, בקבלת הפנים בגינה של הסינמטק, ניגשו אליי שני עיתונאים מבאר שבע שטענו שהסרט מאד ״אותנטי״ אלא שבגלל זה הם כעסו על האופן שהסרט מציג את העיר. עכשיו, אני באר שבעי מלידה ובאותה תקופה כל משפחתי גרה שם כך שלטעון כלפי שאני לא מייצג את העיר נאמנה היה מגוחך אבל הם טענו יותר מזה, הם חשבו שבחרתי להאיר זרקור דווקא על החלקים השליליים של העיר רק כדי למצוא חן בעיני האליטה התל אביבית. מסוג הטיעונים שמבלבלים בין סרט קולנוע ופרסומת טלוויזיה.
איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?
בעיקר תסכול וזעם על כל אותם חיים מבוזבזים ועוולות שלא תוקנו, רצון לתת קול למי שנאלם ואולי להצביע על דרך אחרת לגאולה, איזו אחווה מעמדית של אאוטסיידרים.
אסף סבן על 'בהסתורה': רצינו להציג מורכבות במקום לשפוט
איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?
בגלל שלא למדתי באופן מסודר, לצערי דילגתי על שלב הסרטים הקצרים וחוות הדעת של מורים וקולגות כך שלמעשה הסרט תפקד כבית ספר לקולנוע (כך גם כל סרט שעשיתי מאז) וככזה היה לי המון מזל שדברים הסתדרו, גם בגלל הפקה מתוקתקת אבל גם מכיוון שאני יסודי מאד ולא אוהב להשאיר דברים לגורל. העניין הוא שחוויית התקתוק של וסרמיל היתה כנראה הדרך הגרועה ביותר ללמוד את הדבר הכי חשוב בעשיית סרטים, האלתור, היכולת לשנות דברים תוך כדי תנועה, ההבנה שמתישהו תיכשל.
את כל אלה פתר לי הסרט השני, כך שעכשיו אני מסודר.
תגובות