הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: גודיס שניידר על "ריח פועלים"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?

הסרט הראשון שלי נקרא "ריח פועלים", הוא נולד בשיחה עם עמית שעל, חבר טוב שלי, שהכיר לי את שירי מאיר אריאל, לקראת עשור למותו של מאיר. רצינו לעשות סרט שיראה את ההשפעה של השירים שלו על חיינו. אז כתבנו תסריט לדרמה של 45 דקות וצילמנו את עצמנו מצלמים את הדרמה במחשבה שאו שתצא לנו דרמה נחמדה עם שירים של מאיר אריאל, או שיצא לנו סרט תיעודי על כישלון עם שירים של מאיר אריאל, או שנצליח לשלב את השניים בעריכה, שזה אכן מה שקרה בסוף. זה עדיין הסרט האהוב עלי כנראה:)

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

לקח משהו כמו חצי שנה לכתוב את התסריט של הדרמה ולחשוב איך לשלב בתוכו את התיעודי, אבל לקח משהו כמו ארבע שנים של עריכה און אנד אוף על מנת לשלב בהצלחה את התיעודי והעלילתי. אז התשובה המדוייקת יותר היא חמש שנים, כי במקרה של הסרט הזה, חלק גדול של הכתיבה נעשה בעריכה.

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

היה לי תסריט שאהבתי והיה לי לוקיישן והיה לי תקציב מזערי אבל מספיק, אז פשוט התחלתי לעבוד, לאסוף צוות וללהק. זה הלך די חלק כי האמנתי במה שאני עושה ולדעתי אנשים מרגישים ומגיבים לזה, כי הרבה אנשים שיתפו פעולה ורצו באופן פעיל להשתתף, במיטב המסורת של

IFYOU Biled IT THEY WILL COM

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?

מרגש מאוד. אני מאוד אוהב לעשות אודישנים בעיקר בגלל התחושה הזו, בגלל הכיוונים השונים ששחקנים לוקחים אליהם את המילים שכתבת. מדי פעם זה נופל בול ומדי פעם גם מראים לך דברים שלא חשבת עליהם בעצמך. תענוג. אחד החלקים הנעמים והמרגשים יותר בהפקה.
הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאית: ורוניקה ניקול טטלבאום על בתים

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?

מלחיץ ומפחיד ביותר. אחרי היום הראשון חשבתי שאין לנו סרט וששום דבר שצילמנו לא עובד, אבל פשוט הורדתי את הראש והמשכתי לחתור בתקווה שהמצב ישתפר והוא אכן השתפר. עם זאת הרגע הכי קשה היה כשאמרתי קאט בסוף השוט האחרון. הרגשתי את האדרנלין נשטף ממני, משאיר אחריו ריקנות וקור, ונשטפתי בתחושת של תעוב עצמי, מה פתאום הזזתי את כל האנשים האלה בשביל השטויות המטופשות שלי?אפשר לראות את הרגע הזה בסרט, כי המצלמה התיעודית ממוקדת בי. לא בטוח שהצופים מבינים את הרגע הזהזה אבל כשאני צופה בו, אני נזכר באיך הרגשתי. רגע חשוב ותובנה חשובה, גם אם רק עבורי.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

העריכה כאמור היתה תהליך ארוך, כי היו פה שני סרטים שונים, כל אחד עם לוק אחר וקצב אחר ובעיות אחרות לפתור והשילוב בין השניים היה החלק המאתגר ביותר. עריכה, בעיקר דוקמנטרית, היא מעיין כתיבה מחדש של הסרט, יש רגעים של יאוש אבל היו גם המון רגעים של פיצוח וגילוי ושמחה. אגב גם לצפות בעצמי בחלק הדוקמונטרי, לא היה תמיד נעים אבל על זה התגברתי יחסית מהר, נניח שנה שנתיים לתוך העריכה.

גודיס שניידרצילום: כרמלה סנדרסון

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

ההקרנה הראשונה היתה במסגרת הפרינג' בפסטיבל חיפה, נכנסתי לאולם במחשבה שארגיש את הצופים, ובזמן ההקרנה הייתי משוכנע שזה קורה ושהסרט ממש לא עובד ושכל מה שעשינו לא שווה כלום. לא ממש האמנתי למחיאות הכפיים ולתשבוחות בסיום. רק כשזכינו בפרס הראשון הבנתי שלא באמת הצלחתי להיות קשוב לקהל, הייתי יותר מדי עסוק בפחדים שלי.מאז ראיתי את הסרט בעוד הקרנות והיה כיף מאוד ברובן. אני מת על הסרט הזה ויש עוד אנשים מלבדי שמרגישים ככה. אז הכל סבבה.

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

לא זכורה לי תגובה ספיציפית שהפתיעה אותי, זה היה לפני המון זמן, ודי הכנתי את עצמי לכל אפשרות, אבל היו כמה מחמאות מצופים ומקולגות שריגשו אותי מאוד.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

אני חושב שהחוויה של עד כמה שירים, מוזיקה ואולי אומנות בכלל יכולים להשפיע על החיים שלך, גם כיוצר וגם כצרכן.
סינמה שו״ת פרק 33: אסף קורמן - העורך שמוזעק להציל סדרות

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?

מהרבה בחינות. הבנתי שצריך בעיקר להתעקש על ליהוק נכון, גם בצוות וגם בשחקנים, לקחת אנשים שאתה סומך עליהם ועדיף גם נהנה מחברתם, ואז לא לחנוק אותם לחזון שלך בהכרח, אלא לתת להם חופש לעבוד. הבנתי גם שאני לא נהנה לנהל צוות גדול והסירבול של הפקה אולד סקול לא מתאים לי. יש רגע בחלק התיעודי שאני אומר לעוזר הבמאי "אין פוקוס, יש פוקוס, למי אכפת? סרט הבא - DV קטנה, שלושה אנשים" וכך היה. את הסרט הבא שלי "החבר השמן שלי", צילמתי ב DSLR עם צוות של צלם (עמית שעל, החבר הנזכר לעיל) ומקליט בלבד, בלי מאפרת ובלי תאורן. כיף חיים. ממליץ בחום, פשוט, מהיר, זול ובעיקר אינטימי. הטכנולגיה קיימת.