מידה כנגד מידה
מתוך הספר "תומר דבורה"
התפילה המרכזית, עליה אנו חוזרים פעמים רבות ביום הכיפורים, היא 'י"ג מידות הרחמים' בהן מנהיג הקב"ה את עולמו, כפי שלמדנו לאחר חטא העגל, כשמשה רבנו ביקש 'הורני נא את דרכיך" והקב"ה לימד אותו את י"ג מידות רחמים אלו. מיכה הנביא ניסח את המידות במילים אחרות אולם במשמעות דומה.
רבי משה קורדוברו, מגדולי המקובלים בצפת חיבר ספר מוסר קטן כמות ורב באיכות בשם 'תומר דבורה'. פרקו הראשון של הספר עוסק בפרוש י"ג מידות אלו וכיצד על האדם לקיימן בכדי שיוכל להדמות ליוצרו. נדמה כי אין הכנה טובה יותר ליום הקדוש מאשר לשנן ולנסות לפנים את היסודות הללו, על מנת שנוכל גם אנו לבקש מבוראנו שינהג עמנו מידה כנגד מידה. ניסיתי לתת בשורות הבאות את תמצית הדברים, בלשונו של הרמ"ק, תוך דילוג על הרחבת הדברים.
"האדם ראוי שיתדמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות, שאלו ידומה בגופו ולא בפעולות הרי הוא מכזיב הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים. שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו… לפיכך ראוי שיתדמה אל פעולות הכתר שהן י"ג מדות של רחמים עליונות. ורמוזות בסוד הפסוקים (מיכה ז, יח-כ) מי אל כמוך. ישוב ירחמנו. תיתן אמת. א"כ ראוי שתמצאנה בו י"ג מדות אלו.
ועכשיו נפרש אותן הפעולות י"ג שראוי שתהיינה בו:
הא' – מי אל כמוך
מורה על היות הקב"ה מלך נעלב, סובל עלבון מה שלא יכילהו רעיון. הרי אין דבר נסתר מהשגחתו בלי ספק, ועוד אין רגע שלא יהיה האדם נזון ומתקיים מכח עליון השופע עליו, והרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו שלא יהיה הוא באותו הרגע ממש שופע שפע קיומו ותנועת אבריו, עם היות שהאדם חוטא בכח ההוא לא מנעו ממנו כלל אלא סובל הקב"ה עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועות אבריו, והוא מוציא אותו כח באותו רגע בחטא ועוון ומכעיס והקב"ה סובל… הרי זו מדה שצריך האדם להתנהג בה רצוני הסבלנות וכן היותו נעלב אפילו למדרגה זו ועם כל זה לא יאסוף טובתו מן המקבל:
הב' – נושא עוון
והרי זה גדול מהקודם שהרי לא יעשה האדם עוון שלא יברא משחית כדתנן 'העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד' והרי אותו קטיגור עומד לפני הקב"ה ואומר פלוני עשאני, ואין בריה מתקיימת בעולם אלא בשפעו של הקב"ה והרי המשחית הזה עומד לפניו ובמה מתקיים, הדין נותן שיאמר הקב"ה איני זן משחיתים ילך אצל מי שעשאו ויתפרנס ממנו והיה המשחית יורד מיד ונוטל נשמתו או כורתו או נענש עליו כפי עונשו עד שיתבטל המשחית ההוא, ואין הקב"ה עושה כן אלא נושא וסובל העין וכמו שהוא זן העולם כולו זן ומפרנס המשחית הזה עד שיהיה אחד משלשה דברים, או שישוב החוטא בתשובה ויכלהו ויבטלהו בסיגופיו, או יבטלהו שופט צדק ביסורים ומיתה, או ילך בגיהנום ושם יפרע חובו… א"כ הרי זה מדת סבלנות גדולה שיזון ומפרנס בריה רעה שברא החוטא עד שישוב.
ילמוד האדם כמה צריך שיהיה סבלן לסבול עול חברו ורעותיו שהריע עד שיעור כזה שעדיין רעתו קיימת, שחטא נגדו והוא יסבול עד יתקן חברו או עד שיתבטל מאליו וכיוצא:
הג' – ועובר על פשע
זו מדה גדולה שהרי אין המחילה ע"י שליח אלא על ידו ממש של הקב"ה כדכתיב (תהלים קל, ד) כי עמך הסליחה וגו' ומה היא הסליחה שהוא רוחץ העוון כדכתיב (ישעיה, י) אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וגו׳ וכן כתיב (יחזקאל לז,) וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' והיינו ועובר על פשע שולח מימי רחיצה ועובד ורוחץ הפשע.
והנה ממש כדמות זה צריך להיות האדם שלא יאמר וכי אני מתקן מה שפלוני חטא או השחית, לא יאמר כך שהרי האדם חוטא והקב"ה בעצמו שלא ע"י שליח מתקן את מעוותו ורוחץ צואת עונו.
הד' – לשארית נחלתו
הנה הקב"ה מתנהג עם ישראל בדרך זה לומר, מה אעשה לישראל והם קרובי, שאר בשר יש לי עמהם, שהם בת זוג להקב"ה וקורא לה בתי, אחותי, אמי. כדפירשו ז"ל וכתיב ישראל עם קרובו ממש קורבה יש לו עמהם ובניו הם…
כך האדם עם חברו. כל ישראל הם שאר בשר אלו עם אלו, מפני שהנשמות כלולות יחד, יש בזה חלק זה ובזה חלק זה, ולכך אינו דומה מרובים העושים את המצוות [למועטים העושים את התורה], וכ"ז מפני כללותם… וכן מטעם זה ישראל ערבים זה לזה מפני שממש יש בכל אחד חלק אחד מחברו וכשחוטא הא' פוגם את עצמו ופוגם חלק אשר לחברו בו, נמצא מצר החלק ההוא חברו ערב עדיו. א"כ הם שאר זה עם זה ולכך ראוי לאדם להיותו חפץ בטובתו של חברו ועינו טובה על טובת חברו וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא הוא ממש. ומטעם זה נצתוינו (ויקרא יט, יח) 'ואהבת לרעך כמוך'. וראוי שירצה בכשרות חברו ולא ידבר בגנותו כלל ולא ירצה בו כדרך שאין הקב"ה רוצה בגנותנו ולא בצערנו מטעם הקורבה, אף הוא לא ירצה בגנות חברו ולא בצערו ולא בקלקולו וירע לו ממנו כאלו הוא ממש היה שרוי באותו צער או באותו טובה:
הה' – לא החזיק לעד אפו
זו מדה אחרת, שאפילו שהאדם מחזיק בחטא, אין הקב"ה מחזיק אף, ואם מחזיק לא לעד אלא יבטל כעסו אפילו שלא ישוב האדם, כמו שמצינו בימי ירבעם בן יואש, שהחזיר הקב"ה גבול ישראל, והם היו עובדים עגלים, ורחם עליהם ולא שבו, א"כ למה רחם? בשביל מדה זו שלא החזיק לעד אפו, אדרבא מחליש אפו, עם היות שעדיין החטא קיים, אינו מעניש אלא מצפה ומרחם אולי ישובו, והיינו (ישעיהו נז טז): "כי לא לנצח אריב ולא לעולם אטור" אלא הקב"ה מתנהג ברבות ובקשות הכל לטובת ישראל.
וזו מדה ראויה לאדם להתנהג בה על חברו, אפילו שהוא רשאי להוכיח בייסורים את חברו או את בניו והם מתייסרים לא מפני זה ירבה תוכחתו, ולא יחזיק כעסו אפילו שכעס, אלא יבטלנו ולא יחזיק לעד אפו, גם אם אף הוא המותר לאדם, כעין שפי' כי תראה חמור שונאך וגו', ופי' מה היא השנאה הזאת שראה אותו עובר עבירה והוא יחיד אינו יכול להעיד, ושונא אותו על דבר עבירה, ואפילו הכי אמרה תורה עזוב תעזוב עמו. .. אלא מצוה לקרב אותו באהבה אולי יועיל בדרך זו, והיינו ממש מדה זו לא החזיק לעד אפו:
הו' – כי חפץ חסד הוא
הלא כבר פירשנו במקומו שיש בהיכל ידוע מלאכים ממונים לקבל גמילות חסד שאדם עושה בעולם הזה, וכאשר מדת הדין מקטרגת על ישראל, מיד אותם המלאכים מראים החסד ההוא והקב"ה מרחם על ישראל מפני שהוא חפץ בחסד, ועם היות שהם חייבים אם הם גומלים חסד זה לזה – מרחם עליהם… והטעם מפני מדה זו כי חפץ חסד הוא רוצה במה שישראל גומלים חסד ואותו צד מזכיר להם עם היות שאינם כשרים בצד אחר.
א"כ במידה זו ראוי לאדם להתנהג אף אם ראה שאדם עושה לו רע ומכעיסו אם יש בו צד טובה שמטיב לאחרים או מדה טובה שמתנהג כשורה יספיק לו צד זה לבטל כעסו מעליו וירצה לבו עמו ויחפוץ חסד ויאמר די לי בטובה זו שיש לו וכ"ש באשתו. .. כך יאמר על כל אדם די לי בטובה פלונית שעשה לי או שעשה עם פלוני או מדה טובה פלונית שיש לו יהיה חפץ חסד:
הז' – ישוב ירחמנו
הנה אין הקב"ה מתנהג כמדת בשר ודם שאם הכעיסו חברו כשהוא מתרצה עמו מתרצה מעט לא כאהבה הקודמת. אבל אם חטא אדם ועשה תשובה, מעלתו יותר גדולה עם הקב"ה, והיינו (ברכות לד:) "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד"…
וכך האדם צריך להתנהג עם חברו לא יהיה נוטר איבה מהכעס הקודם אלא כשיראה שחברו מבקש אהבתו יהיה לו במדרגת רחמים ואהבה יותר ויותר מקודם ויאמר הרי הוא לי כבעלי תשובה שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד אצלם ויקרבהו תכלית קורבה יותר ממה שמקרב אותם שהם צדיקים גמורים עמו שלא חטאו אצלו:
הח' – יכבוש עונותינו
הרי הקב"ה מתנהג עם ישראל במידה זו והיא סוד כבישת העוון. כי הנה המצות היא כפורחת עלתה ניצה ובוקע ועולה עד אין תכלית לכנוס לפניו יתברך, אמנם העונות אין להם כניסה שם ח"ו אלא כיבשם שלא יכנסו כדכתיב (תהלים ה, ה) "לא יגורך רע" – לא יגור במגורך רע א"כ אין העוון נכנס פנימה…
אף מדה זו צריך האדם להתנהג בה שלא יכבוש טובת חברו ויזכור רעתו שגמלהו אלא אדרבה יכבוש הרע וישכחהו ויזנחהו ולא יגור במגורו רע ותהיה הטובה סדורה תמיד לפניו ויזכור לו הטובה ויגביר לו על כל המעשים שעשה לו ולא ינכה בלבו ויאמר, אם עשה לי טובה הרי עשה לי רעה וישכח הטובה, לא יעשה כן, אלא ברעה יתרצה כל דרך רצוי, שיוכל והטובה אל יזניחנה לעולם מבין עיניו ויעלים עינו מן הרעה כל מה שיוכל, כדרך שהקב"ה כובש עונות.
הט' – ותשליך במצולות ים כל חטאתם
זו מדה טובה להקב"ה. .. האדם מתודה וכוונתו בווידוי לקבל עליו טהרה כעניין שאמר דוד (תהלים נא, ד): "הרב כבסני מעוני" וכן הוא אמרינו "מחוק ברחמיך הרבים" אינו מתפלל אלא שיהיו ייסורים קלים שלא יהיה בהם בטול תורה. וזה שאומרים "אבל לא ע"י ייסורים רעים" וכך הוא מכווין בהיותו אומר "ואתה צדיק על כל הבא עלי" ממש הוא מקבל ייסורים בסבר פנים יפות להתכפר מפני שיש עונות שייסורים ממרקים או מיתה ממרקת.
גם במידה זו צריך להתנהג האדם עם חברו, אפילו שיהיה רשע מדוכא ביסורין אל ישנאהו שאחר שנקלה הרי הוא כאחיך (מכות כג.) ויקרב המרודים והנענשים וירחם עליהם ואדרבה יצילם מיד אויב ואל יאמר עונו גרם לו אלא ירחמהו במידה זו.
הי' – תיתן אמת ליעקב
מדה זו היא, שיש בישראל מעלה, אותם הבינונים שאינם יודעים להתנהג לפנים משורת הדין והם נקראים יעקב, מפני שאינם מתנהגים אלא עם הנהגות אמתיות, גם הקב"ה יש לו מדת אמת שהוא על צד מציאות המשפט היושר, ואלו הם המתנהגים בעולם ביושר והקב"ה מתנהג עמהם באמת מרחם עליהם על צד היושר והמשפט.
גם כן האדם צריך להתנהג עם חברו על צד היושר והאמת בלי להטות משפט חברו לרחם עליו באמת, כמו שה' יתברך מרחם על הבריות הבינונים במידת אמת לתקן אותם:
הי"א – חסד לאברהם
הם המתנהגים בעולם לפנים משורת הדין כאברהם אבינו, גם הקב"ה מתנהג עמהם לפנים משורת הדין, אינו מעמיד עמהם הדין על תוקפו אף לא כדרך היושר, אלא נכנס עמהם לפנים מן היושר כמו שהם מתנהגים, והיינו חסד לאברהם הקב"ה מתנהג במידת חסד עם אותם שהם כמו אברהם בהתנהגות.
גם האדם, עם היות שעם כל אדם יהיה מתנהג בצדק וביושר ובמשפט, עם הטובים והחסידים תהיה הנהגתו לפנים משורת הדין. ואם לשאר האדם היה סבלן קצת לאלו יותר ויותר, וירחם עליהם לכנס עמהם לפנים משורת הדין שהוא מתנהג בה עם שאר האדם וצריך שיהיו אלו חשובים לפניו מאד מאד וחביבים לו והם יהיו מאנשי חברתו:
הי"ב – אשר נשבעת לאבותינו
יש בני אדם שאינם הגונים והקב"ה מרחם על כולם ופירשו בגמרא (ברכות ז.) "וחנותי את אשר אחון" (שמות לג, יט) אמר הקב"ה: אוצר זה לאותם שאינם הגונים יש אוצר חנונים, שהקב"ה חונן ונותן להם מתנת חנם. לפי שאמר הקב"ה הרי יש להם זכות אבות, אני נשבעתי לאבות, אם כן, עם היות שאינם הגונים, יזכו בשביל שהם מזרע האבות שנשבעתי להם לפיכך אנהילם ואנהיגם עד שיתוקנו.
וכך יהיה האדם אף אם יפגע ברשעים אל יתאכזר כנגדם או יחרפם וכיוצא אלא ירחם עליהם ויאמר סוף סוף הם בני אברהם יצחק ויעקב אם הם אינם כשרים אבותיהם כשרים והגונים והמבזה הבנים מבזה האבות אין רצוני שיתבזו אבותיהם על ידי ומכסה עלבונם ומתקנם כפי כחו.
הי"ג – מימי קדם
הרי מידה שיש להקב"ה עם ישראל כשתמה זכות וכיוצא, מה יעשה והרי הם מצד עצמם אינם הגונים, כתיב (ירמיה ב, ב): "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך" – ממש זוכר הקב"ה ימי קדמונים, אהבה שהיה מקודם ומרחם עד ישראל ובזה יזכיר להם כל המצות שעשו מיום שנולדו וכל מדות טובות שהקב"ה מנהיג בהם עולמות ומכולם עושה סגולה לרחם בשבילם, והרי זו המידה כוללת כל המידות כולם…
כך האדם יתקן הנהגתו עם בני אדם, שאפילו שלא ימצא מענה מאלו הנזכרות יאמר: כבר היו שעה קודם שלא חטאו והרי אותה שעה או בימים קדמונים היו כשרים ויזכור להם הטובה שעשו בקטנותם ויזכור להם אהבת גמולי מחלב עתיקי משדים -ובזה לא ימצא אדם שאינו ראוי להטיבו ולהתפלל על שלומו ונרחם עליו.
עד כאן הגיע י"ג מדות שבהן יהיה האדם דומה אל קונו שהן מדות של רחמים עליונות וסגולתן:
כמו שיהיה האדם מתנהג למטה כך יזכה לפתוח לו מידה עליונה מלמעלה ממש כפי מה שיתנהג כך משפיע מלמעלה וגורם שאותה המידה תאיר בעולם.
ולכך אל ילוזו מעיני השכל י"ג מדות אלו והפסוק לא יסוף מפיו, כדי שיהיה לו למזכרת כאשר יבא לו מעשה שיצטרך להשתמש במידה אחת מהן, יזכור ויאמר: הרי דבר זה תלוי במידה פלונית- איני רוצה לזוז ממנה, שלא תתעלם ותסתלק המידה ההיא מן העולם:
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים