שנתיים למתקפת חמאס בשמחת תורה ומלחמת "חרבות ברזל", התארח באולפן "סרוגים" אליה בן שימול, רכז הביטחון השוטף צבאי (רבש"ץ) של קיבוץ כרם שלום.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

רבש"ץ כרם שלום, אליה בן שימול באולפן סרוגים

הריאיון החזיר את המראיין נתנאל איזק ואת בן שימול לרגעים הבלתי נתפסים של מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, ולגבורה שגילו חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ, שהחזיקו מעמד לבדם מול עשרות מחבלים במשך שעות ארוכות.

מראש פינה לכרם שלום: בניית קהילה מעורבת על גבול עזה

בן שימול, שמגיע במקור מראש פינה שבגליל, ורעייתו מגיעה מההתיישבות ביהודה ושומרון (איתמר, שחוותה את האירועים הקשים כמו רצח משפחת פוגל ומשפחת שבו), הגיעו לכרם שלום בקיץ 2009 כחלק מתהליך קליטה של משפחות צעירות, ביניהן משפחות דתיות. כרם שלום הוא היישוב המערבי ביותר בישראל, ונמצא על משולש הגבולות כמה מאות מטרים מרפיח וכמה מאות מטרים ממצרים.

"הסיפור של משפחת פוגל המחיש לנו שהשביעי הזה, הנקודת חשיבה הזאת, הייתה אז, כשרצחו את התינוקות במיטה", אמר בן שימול. עם זאת, הקהילה הוותיקה בקיבוץ החילוני קיבלה החלטה "לפתוח שערים ולקלוט עוד משפחות", ובכך נבנה מבנה של שליש דתי ושני שליש חילוני. המחנה המשותף היה כמעט כולם "צעירים עם ילדים, מה שבעצם חלק מהמטרה היה להזרים את הרוח הצעירה".

על אף האיום המוחשי, בן שימול, ששירת בעברו בעוטף (בעין השלושה), מספר כי התחושה הייתה שיש על מי לסמוך: "התודעה שצה"ל נמצא שמה בסדר מהמכשול ועד למודיעין ועד ללקוחות שנמצאים – התודעה הזאתי נותנת לך בעצם רגיעה וכניסה".

נלחמתי להגדיל את כיתת הכוננות משניים ל-11

בן שימול נכנס לתפקיד הרבש"ץ שנתיים לאחר שהגיע לקיבוץ, בשנת 2020. הוא מתאר כיצד עוד לפני ה-7 באוקטובר, הבין את חשיבות החוסן התודעתי של הקהילה מול חמאס. לאחר שאחת מ-14 המשפחות שהגיעו עזבה, נשלח על ידי חמאס צילום מסך רשת חברתית שבו נכתב: "כמו שמשפחת זה וזה עזבה את כרם שלום, ככה נעזיב את כל הציונים".

"הבנת שיש פה אירוע תודעתי עמוק. מבחינתם, זה שמשפחה עזבה זה ניצחון עלינו", אמר בן שימול. הוא מציין כי המחבלים גילו ידע עמוק ומודיעין מדויק על הנעשה ביישוב. כשנתפס גופו של אחד המחבלים מגל החדירה, כשהגיע לחדר החשמל, "הוא אומר לחבר שלו: 'תראה, פה זה חדר חשמל'. תשמע, זה ידיעה מוחלטת".

למרות המכשול שנבנה, בן שימול וחבריו התעקשו לשמור על כיתת הכוננות חמושה ומתפקדת, בניגוד למגמה של איסוף נשקים ביישובים אחרים. הוא מתאר תפיסה מושרשת לפיה "יותר מסוכן שיגנבו נשק מבית מאשר הסיכוי שיחדור עליי מחבל". בן שימול נלחם להגדלת כיתת הכוננות, שהחלה עם שני תושבים בלבד. הוא הצליח להגיע ל-11 חברים, אך לא איפשרו לו להגדיל את התקנים עוד.

"ההתעקשות שלך באה ממקום שאתה אומר: 'חבר'ה, אני סמוך גדר, פה יכול להיות קרב'?", שאל נתנאל איזק. בן שימול השיב: "אני חושב שנכון שהמכשול קצת צינן תחושות, אבל הרבה אנשי ביטחון בהתיישבות לא היו רגועים. אני כיישוב מאוד מאוד צמוד… אני חייב לעשות את המינימום הזה, ובעיניי זה לפחות היה".

בוקר שמחת תורה: האירוע מתחיל בטירוף

הלילה שקדם ל-7 באוקטובר היה שקט, ללא שום אינדיקציה להתקפה. שעות ספורות לפני המתקפה, ביום שישי ב-3 אחר הצהריים, ישב בן שימול בסוכה עם מח"ט החטיבה, אסף חממי ז"ל (שנפל בנחל עוז וגופתו עדיין מוחזקת בעזה), שבא לבקר והביא את בנו לחג.

בשעה 6:30 בבוקר, "אתה בתוך מתחיל את התופת הזו". הדקות הראשונות אופיינו ב"חווית האי ודאות" והקרקע שרועדת. תוך חצי שעה נורו 1,400 רקטות רק על גזרת כרם שלום והאזור הקטן. בתוך דקות, כפי שתיאר בן שימול, "הדקות הראשונות זה איזשהו ניסיון להבין מה קרה… אנחנו אפילו מקבלים סוג של הנחיה כזאתי, כאילו תרגיעו, כאילו תהיו רגע במרחבים מוגנים, אל, כאילו אנחנו לא יודעים עדיין מה קורה".

ההבנה המצמררת: "אנחנו כנראה באירוע מורכב"

אליה הבין שמשהו שונה מתרחש כשהחל ירי מסיבי גם למרכז הארץ. הוא הורה לחמישה חיילי נח"ל שהיו מוצבים ביישוב, וכן לחברי כיתת הכוננות, להיות על ציוד. כשהגיע הדיווח מרבש"ץ של יישוב סמוך על "מחבלים על אופנוענים", בן שימול כבר הוציא הודעה: " אנחנו כנראה באירוע מורכב ואנחנו עדיין לא יודעים להכיל אותו".

בתוך חצי השעה הראשונה, חברי כיתת הכוננות יצאו החוצה עם ציוד ונשקים והתפרסו ביישוב, למרות האזעקות.

הזיהוי הראשוני המגיע ממשפחה שיש לה מצלמות בבית: "היא מזהה בסוף הקצה החומה בעצם היא מזהה ארבעה מחבלים. ואז אני מבין כבר שהאירוע אצלנו".

הקרב על הקיבוץ: גל אחר גל

המחבלים הגיעו בגל ראשון של כמעט 30 איש, אך הם הותקלו על ידי ג'יפ של מ"פ נח"ל, שהצליח לבלום את רובם. אלה שהצליחו להמשיך היו ארבעה מחבלים בודדים. בן שימול וכיתת הכוננות נלחמו מול אותם ארבעה מחבלים: "כשאנחנו מבינים שהם מול הבתים כבר… ובקצה שמה מחוסלים כנראה כארבעה מחבלים".

אך הקרב לא הסתיים. הגל הגדול, של כ-15 מחבלים, הגיע לאחר פיצוץ קיר הבטון (ה"בטונדה"). הדילמה הייתה קשה: "איך אתה מצליח ברגעים כאלה בכלל לנתח שטח ולהבין איזה עמדות אתה צריך לקחת?".

בן שימול יישם לקחים מתרגיל קודם: "אני מחלק את החבר'ה של כיתת הכוננות לשלוש נקודות ביישוב, אני קראתי את זה נקודות אסטרטגיות… וכשאנחנו מבינים את כיוון התנועה… אנחנו מתחילים לנוע ובעצם מצליחים לייצר סוג של צוואר בקבוק".

בקרב הזה חוסלו שישה מחבלים במרכז היישוב ועוד אחד ליד הבתים. בשעה 7:40 בבוקר, כבר היו 11 גופות מחבלים במרחב כרם שלום.

הרגע בו בן שימול הבין שהוא לבד היה כשהתקשר לחמ"ל וניסה לדרוש שכוחות הצבא יגיעו. "היא חוזרת ואומרת לי: 'תקשיב, אנחנו פושטים על המוצב ואנחנו מתחת לשולחן'… אני שואל אותה: 'איפה הצק"ח?' [כוח צבאי אורגני] אומרת לי: 'עזוב, כי אין, אין לנו כוחות, לא יודעים איפה'".

"אתה חווה חוויה כל כך נוראית של לבד", אמר בן שימול, אך מדובר היה בצומת: "זו להילחם על הכל ולהיות שמה עד הסוף, או כאילו להגיד יאללה כאילו בואו נחזור הביתה… ואני אומר זה חלק מהתיאור הגדול הזה של כל החבורה הזאת שנלחמה".

הגל השלישי והקרב על בית משפחת שינדלר

לקראת השעה 10:30, התקבלה הודעה ממשפחת שינדלר על קולות בערבית מחוץ לבית. בן שימול שלח צמדים ורכז הביטחון הבין ש"אין לנו כרגע מחבלים פה כי המסוק כנראה נתן עבודה", והביא את כל יתר הכוחות להתמקד בבית.

כשהגיעו למקום, שני מחבלים כבר היו בתוך הבית. הם הניחו מטען ליד דלת הממ"ד. האב, עמיחי שינדלר, נאבק בהם. הפיצוץ העיף את האב ופצע אותו קשה, וידו נקטעה.

במהלך הקרב הקשה מול הבית, חברי כיתת הכוננות, עמיחי ויצן וידידיה רזיאל, נהרגו מפגיעה ישירה. המחבלים, שהתעסקו בפגיעה בחברי כיתת הכוננות, יצאו החוצה, "ופה כיתת הכוננות סוגרת אותם, הודפת אותם לכניסה", ושם הם חוסלו.

בתוך הבית, אם ושישה ילדים היו מכונסים בפינה בתוך הממ"ד. "אתה יודע, זה תמונה שכאילו גם לא יכולה לצאת לך באמת מהראש", תיאר בן שימול.

הלחימה המשיכה: סביב השעה 11:00, שלוש בטונדות קרסו מפיצוץ, ופיצוץ נוסף פצע קשה את חבר כיתת הכוננות יאיר ויזנר, שנפגע ככל הנראה מרימון RPG. במראות סוריאליסטיים, רופא אורח שהתארח בקיבוץ יצא לעזור: "רופא שמתחיל לחבוש עם חולצה".

רק לקראת רבע לשתיים בצהריים הגיע כוח צבאי גדול ראשון (50 לוחמים של ביסל"ח 450). במהלך הסריקה, נהרג לוחם נוסף, נתן חי ליאר, מפגיעה ישירה.

הקרב על כרם שלום נמשך 36 שעות, עד הלילה של 8 באוקטובר. בן שימול הדגיש את היתרון הקריטי של כיתת הכוננות: "הכרות היישוב היא כל כך אקוטית בלחימה כזו. זה לא שטח ברצועה… זה כל כדור שלא יהיה במקום עלול להרוג משפחה".

הנס הגדול והחזרה הביתה

בן שימול תיאר את הרגע הקורע לב בו הגיע לביתו למחרת, ב-10 בבוקר, אחרי ניתוק מוחלט מאשתו וילדיו ששהו 36 שעות בממ"ד המחורר: "אני הולך לבית, אני רואה שיש לי איזה חתך של זמן, אני ניגש, מנסה לפתוח את הדלת, נעולה, דופק על החלון ממ"ד, אף אחד לא שומע, אין תגובה". כשהוא מגיע לראותם, הוא רואה את חלון הבית מחורר מכדורים. הוא פוגש את אשתו רק כשהיא יוצאת להביא משהו לתינוק, וזהו רגע של "סוף התפרקות".

למרות האסון וההרוגים, כרם שלום חזרה. "אנחנו במהלך הקיץ כמעט כולם חזרו ואתמול עשינו אפילו איזשהו טקס מאוד מיוחד ומרומם שמציין את החזרה שלנו. 90% מהקהילה חזרה". לקיבוץ הצטרפו שש משפחות חדשות.

"הנס הכי גדול שהיה לנו זה דווקא הופעת הגבורה הזו", סיכם בן שימול. הוא הסביר כי היכולת של האנשים "שבנו בעצמם קומת נפש כזאתי במהלך השנים… והם הופיעו אותה", היא הגורם שהוביל לניסים הגדולים שאירעו בקיבוץ.

כביטוי לחזרה והשותפות, סיפר בן שימול על בת שנולדה לאחת המשפחות של חיילי הנח"ל שלחמו איתם (איתי חליבה), שנקראה כרמי. "הם קראו לה כרמי כי הם קראו לה מקום של כרם, מהשייכות, מהנס הכביכול הפרטי", והוסיפו את האות י' כי "קודשא בריך הוא מנהיג את עולמו".

"הייתי רוצה לבקש את זה מכולנו", אמר בן שימול לסיום, "לחפש את השותף בעוד אחד… זה חלק מהצורך העמוק שלנו היום".