אנו עשר שנים אחרי חורבן גוש קטיף. עם מרחק הזמן, כיצד נתייחס?

אסון נורא ואיום. אסון כפול ארבע. חטא נגד האומה, של מסירות חבל ארץ לאויב; חטא נגד התורה שצוותה עלינו להתיישב בכל מלוא רוחב הארץ; חטא מוסרי נגד אנשים טובים שבאו לגור כחוק ובנו במסירות ועתה הם נזרקים לרחוב וחייהם נהרסים; חטא נגד רבונו של עולם שעושה ישועה לעמו כבר 150 שנה ובמקום להיות שותפים לו, אנו מושכים לכיוון הפוך.

האם טעינו במאבק על גוש קטיף? האם היו דברים שיכולנו לעשות ולא עשינו?

לא טעינו. עשינו ככל יכולתנו. אבל אנחנו לא לבד בארץ הזאת, אנו עם עמנו, ועמנו עוד לא היה מוכן, וגם בימינו עוד לא מוכן. דברים כאלה אי אפשר בכח, לא בכח נגד העם ולא בכח נגד צבא העם.

עמנו לא מוכן? מה חסר לנו כדי להיות מוכנים?

אידיאל. לא די במעשים, צריך אידיאל. צריך רוח, אמונה, תודעה, או כלשון בעל "שפת אמת": ארץ ישראל נקנית בחשק ובעמל. כיון שזה כרוך במסירות ועמל צריך חשק ואידיאל. בכל דבר בחיים צריך גם מעשה וגם רוח. לא די זה בלי זה.

אבל אנשי גוש קטיף היו אנשים נפלאים, – חברה טהורה ובריאה, ציונות אמיתית?

בודאי. אין ספק. ועל זה הלב בכפליים כואב. אך כאמור אחיזה בחלקי ארצנו, אינה ענין של קבוצת צדיקים, אלא צריכה להיות בשליחות כל האומה. ואומתנו עוד לא הגיעה לשם.

מה? חסרה אידיאליות באומה? מאמר הדור של מרן הרב מתאר באריכות את האידיאליזם העמוק של עמנו!

ת: בוודאי שהאומה מלאה אידיאלים, ולא רק במאמר הדור, אלא במציאות. כל המכיר את עמנו יום יום יודע זאת. אבל האידיאל הזה, של התיישבות ורבונות בכל מלוא רוחב ארצנו עדיין לא די חזק.

אבל יש 400,000 איש ביש"ע! זה לא ביטוי עמוק של קשר עם כל ארצנו?!

אשרינו. מה טוב חלקנו. אבל צריך יותר אידיאל, צריך רוח יותר חזקה.

זה מייאש לשמוע זאת. ובכלל זה מייאש לראות מה קרה בגוש קטיף.

חלילה. לעולם אין להתייאש. בגוש קטיף הפסדנו בקרב, אך לא הפסדנו במלחמה – כדברי אותו מנהיג בזמן השואה. יאוש הוא האויב הכי מסוכן. ד' אמר לשמואל הנביא: עד מתי אתה מתאבל על שאול? ודאי שיש להתאבל, אבל לא עד אין סוף. יש להסתכל קדימה ולהמשיך לבנות. אנו בתהליך של גאולת האומה, תחית האומה. אבל באופן טבעי יש עליות וירידות. גם בעתיד תהיינה. לא בונים אומה שלמה ביום אחד.

אבל מהי הסיבה העמודה העם מזלזל בחלקים מארצנו? הרי זה טרוף גמור לתת חלקי ארצנו לאויבנו!

ת: כי עדיין חולשת הגלות מקוננת בנו. חולשה ופחד שמחמירים בגלל כל מיני רעיונות פוסט-מודרניים רב-תרבותיים מכחישי לאומיות שהם כרקב לבית ישראל: מדינת כל אזרחיה. מדינת כל ערביה. שתי מדינות לשני עמים. וכל מיני הבלים. לוקח זמן עד שמבינים מה זו מדינה יהודית אמיתית.

זו מחלה נוראה…

כן. אבל היא ניתנת למרפא. רק יש להמשיך לבנות את ארצנו. מה נעשה, זה טבעי שיש יצרים, שיש חולשות – גם לפרט, גם לכלל. לכן לא להירדם בשמירה, אלא להמשיך למשוך קדימה. כידוע יש דברים שצריכים חיזוק, כלומר התחזקות מתמדת.

המאבק שהיה בגוש קטיף וממשיך היום הוא לאומי או רוחני?

גם וגם. זה דבר אחד. הרוחני הוא נשמת הלאומי. הגדרת גבולות העם מתגלה בהגדרת גבולות הארץ. זה אותו מאבק.

ובסיכום?

ת: להיות בריא ושמח. לבנות ולהיבנות, ללמוד וללמד. לראות את כל הטוב. לראות שהולכים ומתרפאים. אנו מסוגלים לעלות מעלה מעלה, רק צריך עמל.