אכן כותרת מפתיעה. חשבת שאדם הלובש כיפה סרוגה אינו חרדי? אז חשבת. מסתבר שבמציאות זה יותר מורכב. ניתן להבחין בין דתי לחרדי בשתי צורות: יש הבחנה חברתית – המבחינה בין שתי קבוצות החיות כל אחד בנפרד מבחינה קולקטיבית. מה שמכונה ציבור חרדי וציבור דתי לאומי. ביחס לשייכות החברתית, אכן סוג הכיפה מבחין בין מי שרואה את עצמו שייך לציבור הדתי (ולכן ילבש כיפה סרוגה לרוב) ובין מי שרואה את עצמו שייך חברתית לציבור החרדי (ילבש כיפה שחורה כלשהי). אבל יש גם הבחנה רוחנית בין דתי לאומי לחרדי. הציבור הדתי, הרואה את תקופתנו כתקופה של גאולה, ורואה את חזון הרב קוק זצ"ל כנר לרגליו. על כן הוא 'ממלכתי' בתפיסתו הלאומית. ואילו כל מי שאינו כך – הוא בעל תפיסה חרדית, זו שאינה רואה מעלה רוחנית במסגרת הלאומית, קרי מדינה.

הממלכתיות, היא תפיסה רוחנית, הרואה במסגרת הלאומית ערך עצמי. המדינה, השלטון, מבנה החיים שבו עם ישראל חי חיים ריבוניים בארץ ישראל – זהו לא רק פתרון לבעיית הקיום הפיזית של האומה, אלא זו המסגרת שהשכינה שורה בה. כשם שלאדם יש נשמה קדושה, שצריכה גוף על מנת להתהלך כאן בעולם הזה, להתגלות בו ולפעול עליו, כך בדיוק יש לאומה הישראלית נשמה (נשמה אחת, שכל הנשמות הפרטיות הן תולדות שלה). אותה נשמה לאומית צריכה גוף לאומי, על מנת שהיא תוכל להתגלות בו ולפעול עליו. לגוף הלאומי הזה קוראים מדינה!

(כמובן, קדושת המדינה אינה מקדשת כל החלטה של הממשלה ושל האנשים המנהיגים את המדינה. הקדושה נמצאת בעצם הגוף הלאומי הריבון על ארץ ישראל, ולא בחוקים של הממשלה או בפקודות הצבא. כשם שגופו של אדם יכול להיות חולה ואז הנשמה מתגלה בו בצורה חלשה, כך הגוף הלאומי יכול להיות חולה והנשמה תתגלה בצורה חלשה, אבל עדיין גוף חולה עדיף על גוף מת).

בציבור החרדי יש גישות שונות ביחס למדינה. אצל חלק מאד קטן היא מדינה של כופרים, ואצל הרוב, בגדול, היא סה"כ מדינה טובה ליהודים. יש כאן בטחון פיזי ואפילו נוחות ללמוד תורה ולחיות חיי יהדות, מעבר לעובדה שהיא יושבת בארץ הקודש על מעלותיה. אולם המכנה המשותף בין כל החרדים הוא שאין ערך אלקי לעצם הגוף הלאומי. המדינה כמסגרת, אינה מגלה שום תוכן אלקי כלשהו במציאות. היא אמצעי טכני בלבד (טוב יותר או טוב פחות).
יש הרבה משמעויות להבנה זו, שכן אם המסגרת הלאומית היא עצמה אידיאל, הרי שיש מצווה לשמור עליה, ולבנות אותה ואפילו ליישב אותה גם אם זה מסוכן (להתגייס לצבא, ליישב את הארץ, ועוד)
כאשר עומדים על הבחנה הזו, הרי שיש הרבה אנשים שמצד אחד לובשים כיפה סרוגה משום שהם שייכים חברתית ל"ציבור הדתי" אולם בתפיסתם הרוחנית הם חרדים לכל דבר. (אין שום פסול כמובן בלהיות בעל דעה חרדית, שכן "אלו ואלו דברי אלקים חיים" וכו', אבל חשוב להבין זאת כאשר שומעים את דעותיהם).

כאשר מבינים, שגאולה היא שלב שבו אנו חיים כעם לאומי, בעל מסגרת לאומית, אז גם ענייני הדת חייבים להיות ממלכתיים. שכן, אם יש מדינה לאומית, וגופים רבנים פרטים – הרי שהפקרנו את המסגרת הלאומית מייעודה האמיתי, שהוא להיות הכלי להופעת החיים הישראלים הקדושים והטהורים. מי שרוצה להפריט את הרבנות הראשית, (ולפגוע בצורה ישירה בחזונו של הרב קוק שהקים אותה) טוען בעצם, שהדת שייכת לחיים הפרטיים של האדם ולא לחיים הלאומים. תפיסה זו היא גלותית במהותה! שכן בגלות התורה הופיעה כמסדרת ומקדשת את החיים הפרטיים ולא הלאומיים.
כל מי שמאמין בגאולה, שמאמין בדרכו של הרב קוק זצ"ל, ששייך לציבור הדתי לא במובן החברתי בלבד אלא במובן האמוני העמוק – לא יעלה על דעתו אפילו לפגוע ברבנות הראשית!
האם זה אומר שאין בעיות פרטיות? האם זה אומר שאין אנשים שאולי לא עושים מלאכתם נאמנה? ברור שלא. אבל, כשם שלא בגלל כמה קצינים שלא מתפקדים – נחשוב להקים אלטרנטיבה לצבא, ולא בגלל ח"כ מושחת – נקים שלטון חלופי, ככה בדיוק – לא בגלל בעיה כזו או אחרת, שמישהו חושב שישנה, מפרקים את הרבנות או יוצרים לה אלטרנטיבה.

כאשר רבנים עם כיפה סרוגה, או ארגונים כאלו ואחרים, מדברים על לפרק את הרבנות, לייצר אלטרנטיבה, או להפקיע ממנה סמכויות – וכל זה על מנת ליצור הפרטה ולהחזיר אותנו למבנה החיים של הגלות, בו לא הייתה אומה אלא רק קהילות פזורות ומפוררות– אני רואה לנגד עיני דעות חרדיות, ולא ממלכתיות. אני רואה אנשים עם כיפה סרוגה – שהופכת באותו הרגע לכיפה שחורה.

אני חוזר ואומר, שבעיני הדעה החרדית היא לגיטימית וחשובה. הרב קוק מסביר במספר מקומות את חשיבותה ותרומתה של גישה זו. איני טוען שאסור לחשוב כך. אני רק טוען, שצריך לשים לב מי מדבר נגד רבנות ראשית. שכן, כדתי לאומי, אם חרדי מדבר שאין מצווה ללכת לצבא, איני מקבל זאת משום שרבותי הדתיים לאומים – סוברים אחרת, וזוהי מח' מקובלת. באותה מידה, דתי לאומי שמאמין במשמעות הרוחנית של המדינה, לא צריך לקבל את דעותיהם של החרדים ביחס לרבנות הראשית, גם אם לאותם חרדים יש כיפה סרוגה על הראש…

ומילה נוספת לסיום. יש רבנים שמדברים על חשיבותה של הדמוקרטיה, ועל כמה היא חשובה לחיים שלנו כאן, ומשום מה, כאשר נבחר רב ראשי בצורה דמוקרטית, ושר דתות בשלטון דמוקרטי – שמעיזים לחשוב אחרת מהם, הם מנסים בכל כוחם לערער על מינויים אלו. איני מבין את ההתנהלות הזו, מלבד כקנאות וחוסר מוכנות לקבל את העובדה שאחרים חושבים אחרת ממני…

(הרב איתן קופמן, הוא מרבני 'דרך אמונה')