הרבה דברים נאמרו בשבועות האחרונים בעד ונגד מפלגת 'הבית היהודי': מצד אחד עלו טענות בדבר הכיוון אליו הולכת המפלגה והבעייתיות שבפתיחת השורות, מהצד השני השיבו שיותר אין ברירה ואנחנו כבר לא יכולים להיות קטנים. מצד אחד טענו שהמפלגה גרמה נזק אדיר ואפשרה גל חקיקה אנטי דתית כמותו עוד לא היה, ומהצד השני הגיבו שאולי נעשות טעויות ויש מה לתקן, אבל הכול בתום לב ומתוך כוונות טובות ובכלל בסופו של דבר המפלגה תפקדה בסדר. צד אחד אמר שסרטונים לא צנועים, ג'ינגל בו שרה אישה בניגוד להלכה ונתינת זכויות להומואים, מעידים שלמאמינים כבר אין מקום במפלגה, והצד השני אמר שכל אלו עיסוק בטפל ומהות המפלגה אחרת.

אי אפשר להתעלם מכך שאנשים רציניים עומדים משני עברי המתרס, טענותיהם ראויות ודבריהם מנומקים. אלא, שישנה טענה אחת שאת ערכה יש לבחון ובאמיתתה ראוי להטיל ספק. הטענה הזו מושמעות בד"כ בשולי הדברים, כסיכום של כל מה שנאמר, בצורה שחותמת כל אפשרות להמשיך להקשות. היא מופיעה בוורסיות שונות, ובעיקרה נשמעת כך: "בסוף, 'הבית היהודי' זו המפלגה של הציונות הדתית ועם כל הקושיות והטענות זה מה יש ולזה אנחנו שייכים'. הטענה הזו מחוכמת מאוד, היא לא משאירה שום מקום לבירור, היא נחרצת וברורה וסותמת את הגולל על כל דיון אמיתי.

מה קורה לאידיאולוגיה ותנועה רעיונית שהופכת להיות משועבדת לכוחה הפוליטי? הציונות הדתית היא ציונות דתית לפני וגם אחרי המפלגה שייצגה אותה במשך כל השנים, היא קיימת בזכות עצמה ואיננה תלויה בשאלה פוליטית כזו או אחרת. "אהוב את אפלטון ואהוב את אריסטו, אך את האמת אהוב יותר", אמרו אנשים חכמים – אמרו וכיוונו בדיוק לבעייתיות שאנו נתקלים בה כיום. נראה שבמקום לרתום את המפלגה שלנו לערכים בהם אנו מאמינים, רתמנו את הערכים שלנו למפלגה.

זה באמת לא פשוט – מי שגדל בבני עקיבא, למד בממ"ד, המשיך דרכו בישיבת הסדר או מכינה קדם צבאית והתגייס לצבא, ימצא את עצמו מתקשה מאוד להכניס לקלפי פתק שמחזק רשימה שאדם חרדי עומד בראשה. על זה בונים רבים מהמשתמשים בטיעון: 'זה הבית שלנו'. אבל איך יכול להיות שתחושת חוסר הנוחות הזו תמנע מאיתנו לפעול עבור האמת, איך יכול להיות שבשם התחושה הנעימה של הביתיות נעשה שקר בנפשנו ונפעל משיקולי תדמית או עצלנות לחשוב רגע אחד מחוץ לקופסה.

בלי להיכנס בכלל לשאלה – למי אנחנו צריכים להיות נאמנים: לערכי תנועה מסוימת, חשובה ככל שתהיה, או לערכי תורת משה שכוללים בתוכם גם שאלות שאותה תנועה לא מספיק ייחסה להם חשיבות – אנחנו צריכים לשאול: האם האמונה שלנו בערכי הציונות הדתית אמורה להפוך אותנו אוטומטית למצביעים של מי שכיפה סרוגה לראשו?! מתי החלטנו לוותר על זה ש"האמת תורה דרכה" והפכנו להיות נאמנים כמעט בצורה עיוורת למי שאומר מעל כל במה שהוא ורק הוא ממשיך דרכה של הציונות הדתית ועובדה… 'אני אומר 'תפילה לשלום המדינה' והם לא…'.

יש כאן בירור עקרוני וחשוב. במאמר 'מסע המושבות' הרב כותב בצער גדול על החלוקה והפילוג שהופיעה בעם ישראל בשנים הללו. לראשונה, היה מי שהגדיר את עצמו כ'חרדי' והיה מי שהגדיר את עצמו כ'חופשי' (חילוני): "ידענו שאין בני האדם שווים במדרגותיהם, ביחוד במה שנוגע לתוכנם הרוחני, שהוא יסוד החיים, אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו…". מצב כזה, אומר הרב, הינו הרסני, הוא מאפשר לכל קבוצה לדרוך במקום ולא לחפש איזושהי השלמה לחסרונותיה: "כל אחד מרוצה מעמדתו והרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים".

כשרעיון אידיאולוגי מתחיל להתעטף בשכבות של הרגלים ומנהגים, כשהוא הופך להיות גם שיוך חברתי שמבדיל ביני לבין זה שנמצא בתנועה השנייה, הוא מסתכן בהתנוונות וחוסר רלוונטיות. אי אפשר להתקדם לשום מקום עם אמירות כמו: 'אנחנו לא יכולים לעזוב את 'הבית היהודי', כיוון שזה הבית של הציונות הדתית…'. הכותרות, התיוגים והשמות הללו תוקעים אותנו במקום: "אין לנו עצה אחרת, כי אם להסיר את שמות הבעלים הללו מעל מחנותינו". אם זה שאני ציוני דתי אומר שלעולם אצביע למפלגה הדתית לאומית (בצורותיה השונות), לא חשוב מה היא תכיל בתוכה ואיזה כיוון היא תתפוס, אז משנתה של הציונות הדתית בסכנה.

עלינו להסיר את "שמות הבעלים" הללו, עלינו לומר בקול גדול, בלי להתבייש או להתנצל, שאנחנו מחויבים לדבר אחד בלבד: תורת משה כפי שנמסרה בסיני ועברה בשלשלת הדורות, עד להפיכתה לכלל משנה מעשית לדור הגאולה בידי הרב קוק זצ"ל. עלינו לומר שאנחנו יהודים פשוטים, אוהבים את התורה מלב ונפש, מאמינים שדבר ה' הוא שצריך להדריך את המציאות ולא להשתנות על פיה, ומוכנים לתת את קולנו לכוח המעשי שהכי קרוב לפעול על פי העיקרון הזה.

==

דוד וכטל הוא תושב עלי ועוסק בחינוך