ולעלובת נפש תושיע

כתלמיד שזכה בשנות לימודיו בישיבת הר המור לטעום מעט מתורתו של הרב צבי טאו שליט"א, התעוררתי להגיב על כתבתו של יואב שורק שהתפרסמה ב'מקור ראשון' בשבוע שעבר. אציין שאיני דוברו של הרב טאו והדברים הנכתבים כאן הם על דעתי ולהבנתי בלבד.

בחג ראשון של פסח דאשתקד התארחתי בעפרה. לעליית מפטיר עלה יואב שורק. שורק קרא את ההפטרה בחינניות. הכל התנהל כרגיל, עד שבברכה השניה שאחרי ההפטרה הגיעה ההפתעה: “רחם על ציון כי היא בית חיינו, ואותה תושיע ותשמח במהרה בימינו"… לאחר התפילה שאלתי את יואב מה פשר השינוי מהנוסח המקובל "ולעלובת נפש תושיע". תשובתו היתה שבדורנו, דור גאולה, ציון כבר אינה עלובת נפש.

במאמרו, שורק מצביע על "מהפך" לכאורה בדרכו של הרב טאו. “בניגוד לעמדה האומרת שהלאומיות בישראל קדושה במהותה, הרב טאו החל לתקוף… וטען כי אין ערך בלאומיות שאינה מיוסדת מלכתחילה על הקודש, אפילו כשזו מלאה בתורה ובמצוות", טוען שורק, ומצטט את הרב טאו: “שאיפתנו לתיקון עולם היא לעילא ולעילא מכל מה שמתאפשר לצייר במושגים אנושיים… ודאי שגם המוסר האנושי חשוב הוא, אבל הוא לא עיקרה של תורה".

מסרים סותרים או רעיונות משלימים

עצם הטענה מעוררת קושיה: ידוע שכל שיעורי הרב טאו (וכך גם ספריו, המבוססים על שיעוריו) עוסקים בהסברת כתבי מרן הרב קוק ובנו הרצי"ה זצ"ל. הרב בשיעוריו מעודד את הלומדים "להסתכל בספר" ומתעכב רבות על הדיוק בהבנת הכתבים. ובאמת, המסרים ה"סותרים" כביכול, מצויים במקומות רבים בכתבים, הרב טאו לא המציא אותם.

עיון בכתבי מרן הרב קוק מלמד שהרעיונות אינם סותרים אלא משלימים. לדוגמא, יחסו של הרב לציונות. מצד אחד, הרב קוק מתאר את ההתפתחות של כוחות האומה בעת הגאולה: “היא (האומה) מעבדת את חייה בכחותיה הנמצאים בשרשי נשמתה… אומץ וגבורה רודפת היא, אבל באמת הכל קודש וא-להי הוא" (אורות התחיה ל"ב). במבטו החודר אל שורשי המציאות קובע הרב שהתנועה הציונית נובעת מנשמת האומה. אבל קביעה זו אינה מונעת ממנו לבקר את התוכן הגלוי של התנועה הציונית: “הפרגרף ש'הציוניות דבר אין לה עם הדת' הוא כבר ההיפוך הגמור ממה שכל האומה חושבת, מציירת, מקוה ומאמנת בכל דורותיה…” (אגרות הראיה, ח"ב, עמ' רח) ומתוך כך הוא קורא לתנועת ה'מזרחי': “קרואים אנו מיד לזרוק את הנשמה בהגוויה המחוטבת הזו, כדי שתהיה ראויה באמת לשמה" (שם).

כך גם בסוגיות אמוניות רבות שהרב עוסק בהן. הרב מלמד אותנו להתבונן בשורש האידאלי של כל תופעה, גם כשמדובר בתופעות שליליות כגון הכפירה, אך לא להשלים איתן. אדרבה, תביעת התיקון מתעצמת מתוך הבנה שהתיקונים הנדרשים אינם חיצוניים ומלאכותיים אלא מגלים את המהות האמיתית של המציאות.

עוד לא זכינו לתקן הכל

אם כך, מסרים סותרים אין כאן, אלא רעיונות משלימים. אך אולי נכון לדבר על הדגשות שונות. את השינוי ניתן לתלות בהתמודדות עם השפעות זרות המתגברות בשנים האחרונות, או אולי בזיהוי של בשלות של הציבור לקנות מדרגה חדשה. זהו דיון מעניין. חשוב רק להבחין בהתקדמות במדרג הרעיונות שמציב הרב קוק זצ"ל: מתוך הכרת ערכה של המציאות אנחנו עולים לתביעת התיקון. (ליתר הרחבה והעמקה מומלץ ללמוד את ספרי "לאמונת עיתנו", שיעורים ערוכים של הרב טאו.)

ונחזור לסיפור שהבאתי בהתחלה,  “רחם על ציון כי היא בית חיינו, ולעלובת נפש תושיע ותשמח במהרה בימינו". ציון עודנה עלובת נפש. גם בדורנו, שזכינו לחידוש החיים הלאומיים שלנו פה בארץ חמדת אבות, טרם זכינו לתקן לגמרי את עליבות הנפש של האומה. לא השלמנו את זריקת הנשמה. במהרה בימינו.

ובשולי הדברים, אי אפשר שלא להתייחס לקביעות המובאות בכתבה שפשוט לא משקפות את המציאות. למשל: “הוא לא מתייעץ". אני אישית נכחתי בדיון בביתו של הרב שהתקיים בנוכחות רבנים ואנשי מעשה שהרב דאג להזמין, וזה היה אחד מיני רבים. גם כל אווירת הכת המסתורית המורגשת בכתבה פשוט לא היתה ולא נבראה. תלמידים ניגשים אל הרב בחופשיות לשאול שאלות והרב עונה בבהירות ובמאור פנים. בכלל, מדובר בישיבה רצינית ושמחה. האווירה תמיד היתה נעימה וחברית.

==

צבי גילה הוא בוגר ישיבת הר המור.