קראתי את דברי הרב יחזקאל קופלד שליט"א כתגובה לחווית ההתרוממות שביטא הרב עידו רוזנטל שנכח בכנס תנועת "יחד". אינני מתכוון להתמודד עם הטענות שהועלו-ראשית,כי בוודאי שאינני כדאי ואין זה ראוי שאתנצח עם רבי שלמדתי ממנו תורה בעבר (בכולל חורב בי-ם), אך עוד יותר מכך, נדמה כי טענות רציונליות, והוכחות בצדקת הדרך כבר סבל הנייר והמסך דיו. וכידוע,לכל טענה תמיד תמצא הטענה שכנגד בין אמיתית ובין דמגוגית.

ולכן איני בא בשורות הבאות אלא לבטא הרגשה.

כן, נכון, איננו אנשי הרגשות ולא זה מה שמוביל את השקפת עולמנו, אבל דווקא בגלל זה כדאי לפעמים להיות קשובים אליהן, לפעמים הן מבטאות משהו עמוק ואותנטי שלא יועילו כל ההסברים המלומדים לעקור אותו מהאמת שהוא מבטא.

ובכן, האם אפשר לבא בטענות למי שחש חמיצות יתירה כאשר נכרתה "ברית האחים" עם אלו שהגדירו במפורש ששליחותם להלחם בעולם התורה והרבנות ואף פעלו לכך במלוא מרצם?

האם החמיצות הזו לא מילאה את גרוננו כאשר שמענו כי הם "קרובים אלינו יותר מהחרדים" ובפועל נתנו יד אחת לפגיעה בחרדים בין במלל ובין במעשה?

האם אפשר להלין על מי שחשש רב מילא אותו בעקבות הכרזות חוזרות של מפלגת הציונות הדתית על "הזדמנות אמיתית לשינוי הסטטוס קוו בעניני דת ומדינה"?

האם לא טבעית הרגשת "אי נוחות רבה" כאשר ביקורת חוזרת מוטחת על מוסד הרבנות הראשית מפי מנהיגי מפלגתנו שעמלה שנים רבות לשמר את מעמדה של הרבנות ?

הייתכן שיתפלאו על מי שקשה לו לבלוע ש"מנהיג הציונות הדתית" מדבר בחום על שותפות עם הקונסרבטיבים"?

הנבוא בטענה על המחנק שירגיש מאן דהוא כשייפגש עם החלטת מפלגתו הדתית להציג עצמה בשיר ובסרטונים שעוברים על גדרי צניעות פשוטים ובוודאי שמבטאים תרבות הזרה לרוחנו?

האם נרגיש התרוממות רוח כשנשמע מפי עיתונאי שעד אתמול עישן סמים וכדורגלן שעד אתמול חי עם בת זוגו ללא חו"ק שמה שמוביל אותם זה "עם ישראל, א"י ותורת ישראל"? או שמה נרגיש שסיסמאות נבובות של קופירייטרים ויחצ"נים משפילות עד תהום את ערכי הנצח החשובים לנו כל כך.

האם נפצח בריקוד הורה סוער כשנשמע חודש לפני בחירות מפי מועמד המפלגה ש"אנחנו תומכים בברית הזוגיות"? ואולי נרגע בכך שמנהיג המפלגה תומך בגיוס בנות לצה"ל כנגד עמדת הרבנות הראשית ומועמדת המפלגה שהביעה התנגדות לכך "גם ככה נמצאת במקום לא ריאלי"?

אחרי קדנציה קצרה בתור שותפים בכירים בקואליציה שקיצצה את קצבאות הילדים ,קיצצה תקציבים לישיבות, העבירה/עסקה ב/פתחה פתח לעשרות (!) חוקים שפוגעים בסטטוס קוו של דת ומדינה ובפועל נועדו לפגוע בזהות היהודית של המדינה, ולפגוע בכבודם של הרבנים והרבנות כל זה או בשותפות ממש ובכל מקרה מבלי שנשמע קול מחאה משמעותי כנגד הדברים –האם אחרי כל זה אין זה טבעי שנחוש שמשהו נפגע בכבוד התורה? בכבוד הרבנות בישראל? בכבודנו?

והאם כשנשמע דברים ברורים על כבוד התורה והרבנות בעם והצהרות ברורות ולא מגמגמות על רצון לפעול להרמת קרנן – לא נרגיש פתאום איך אויר חדש ממלא את ריאותינו ושסוף סוף אפשר לנשום קצת לרווחה?

כאמור, לא באתי אלא לבטא הרגשות, אך ביטוי שגור הוא ש"עם הרגשה א"א להתווכח" –כנראה שבכל זאת יש משהו שמתגבר על כל הכיסויים וההסברים… אז תרגישו טוב!

==

הרב יוסי מירון  הוא תושב אריאל, עוסק בתורה וחינוך.