משה רוזנטל בפוקדאסט סינמה שו"ת
אולפן סרוגים
להאזנה בכל פלטפורמות הפודקאסטים - לחצו כאן
כשהבמאי והתסריטאי משה רוזנטל היה בשנות ה־20 לחייו, הוא הסתכל על הקריירה של קוונטין טרנטינו וראה במאי שעשה את "כלבי אשמורת" בגיל 27. מבחינתו, השעון כבר התחיל לתקתק.
הוא כתב, צילם, הגיש לקרנות, קיבל תשובות שליליות והמשיך לנסות. היום, אחרי "קריוקי" וסרטו העלילתי השני "עצמאות", רוזנטל מסתכל אחרת על השנים ההן.
"הייתי שמח אם מישהו היה אומר לי את זה כשהייתי בן 27, כי הייתי כל כך מתוסכל", הוא מספר בריאיון לפודקאסט "סינמה שו"ת" בהנחיית אבי לודמיר. "אם היו אומרים לי, 'תירגע, אלה השנים שבהן אתה מתפתח, ויתחילו טיפה להקשיב לך רק בגיל 30–32', זה היה מאוד מרגיע אותי".
לדבריו, הרבה מההזדמנויות שקיבל בהמשך הגיעו מסיבה פשוטה: "פשוט לא נתתי להם ברירה".
הסרט הראשון בגיל 12
אצל רוזנטל, הקולנוע התחיל הרבה לפני לימודי הקולנוע והקרנות הפסטיבלים. הוא מספר שכבר בגיל 12 צילם סרט במצלמת VHS, ושעוד קודם לכן נהג לביים סרטים בתוך הראש. חלק מהאהבה הזאת נולדה מתוך הקשר עם אביו. בשבתות היה לשניים נוהל קבוע: הולכים לראות סרט.
"אני לא זוכר את עצמי לא עושה את מה שאני עושה היום", הוא אומר. "ממש כבר בגיל שש־שבע הייתי עושה סרטים בראש". גם היום, כשהוא מגיע לפסטיבלים ולהקרנות ומציג סרט שעליו עבד במשך שנים, הוא מזהה בעצמו משהו מאותו ילד.
"אני מרגיש שאני ממש עושה את אותו דבר מגיל מאוד מאוד צעיר", הוא אומר. "בגלל זה אני מרגיש לפעמים שאני מין במאי זקן. כשאומרים לי 'במאי צעיר', אני כזה – לא, אני עושה את זה כל כך הרבה זמן".
ה־SMS ששינה את המסלול
גם הדרך שלו ללימודי קולנוע לא התחילה בצורה חלקה.
רוזנטל מספר שלא התקבל תחילה לאוניברסיטת תל אביב ופנה לוועדת חריגים. ביום הראשון של שנת הלימודים, בזמן שהסטודנטים החדשים נכנסו לקמפוס, הוא עמד דווקא מחוץ לאוניברסיטה וחילק עיתונים. ואז הגיע SMS.
התפנה מקום במחזור ושאלו אם הוא עדיין מעוניין. "מיד אמרתי כן", הוא נזכר. "הורדתי את חולצת העיתון ופשוט נכנסתי והתחלתי ללמוד". אבל גם התואר לא סידר לו כניסה מהירה לתעשייה.
רוזנטל מספר שבמהלך הלימודים היה עסוק יותר בניסיון למצוא את הקול שלו מאשר ביצירת "כרטיס ביקור" שיקל עליו בהמשך. הוא רצה לעשות קולנוע גדול וז'אנרי גם בתנאים של סרט סטודנטים, וכשסיים את הלימודים גילה שלא מחכה לו בחוץ מסלול מסודר.
אז הוא פשוט המשיך ליצור.
"עשיתי כל מה שיכולתי בלי שאף אחד יתעניין בי"
קליפים למוזיקאים צעירים, פרסומות רשת וכל פרויקט שאפשר היה להרים כמעט בלי כסף הפכו למגרש המשחקים שלו. "הייתי שומע את השיר, והם היו אומרים לי, 'יש לי 5,000 שקל, אתה יכול לעשות משהו עם זה?', הוא מספר. "הייתי מביא להם איזה רעיון גדול מהחיים ופשוט אוסף את כל מי שמסכים לעבוד בחינם".
אחת מנקודות המפנה הגיעה כשקיבל הזדמנות ליצור את הפתיח לפסטיבל סרטי הסטודנטים. רוזנטל החליט להתייחס אליו כאילו מדובר בהזדמנות שאסור לפספס. "אמרתי, אין מישהו שישב ויראה את הפתיח הזה ולא יגיד: מי עשה את זה? מה זה?"
משם הגיעו מימון לסרט קצר ראשון, סדרת רשת וסרט קצר נוסף. לאט לאט נבנה תיק העבודות שהיה חסר לו. ועדיין, הוא המשיך להגיש תסריטים שוב ושוב ולקבל דחיות. "לכל מקום, לכל מסלול, להכול", הוא אומר.
"קריוקי" נכתב כמעט במקרה
לפני "קריוקי", רוזנטל כבר ניסה לקדם שני סרטים באורך מלא שלא יצאו לפועל. אחד התסריטים ליווה אותו במשך כשנתיים ואף התקדם בכמה מסגרות, אבל רגע לפני הגשה נוספת הוא הבין שמשהו השתנה. הוא כבר לא רצה לעשות את הסרט.
באותם ימים היה רוזנטל בפסטיבל בלונדון עם סרט קצר. הדדליין להגשה היה במרחק ימים ספורים, ובמקום להגיש שוב את הפרויקט שעליו עבד במשך שנים, הוא החל לכתוב בלילות תסריט אחר שהיה לו בראש.
"היה לי את 'קריוקי' בלב", הוא מספר. "הדדליין היה עוד חמישה ימים, והייתי בדיוק בפסטיבל עם סרט קצר בלונדון. בלילות התחלתי לכתוב את 'קריוקי' וכתבתי אותו בזריזות משוגעת".
דווקא המהירות אפשרה לו, לדבריו, להפסיק לחשוב יותר מדי ולשלוף מתוך החיים את האנשים, הזיכרונות והתחושות שכבר הכיר היטב. התסריט התקבל.
עבור רוזנטל זה היה שיעור חשוב: תסריט שנאבקת עליו שלוש שנים אינו בהכרח טוב יותר מתסריט שכתבת בשבוע. אחר כך הגיעו עוד כשלוש שנים של פיתוח וגיוס כספים, עד שהסרט הפך למציאות.
לחלום בגדול עם מיליון וחצי שקל
"קריוקי" אמנם נראה על המסך כהפקה גדולה ומלוטשת, עם ליאור אשכנזי, ששון גבאי וריטה שוקרון, אבל רוזנטל מספר שהסרט הופק בכמיליון וחצי שקלים בלבד. עבורו, הפער הזה בין האמצעים המוגבלים לבין השאיפות הגדולות הוא חלק מהותי מהדרך שבה הוא רוצה לעשות קולנוע.
"אם יש מסך גדול, אני חייב לתת איזושהי חוויה גדולה מהחיים", הוא אומר. הוא מספר שההתעקשות ללהק שחקנים בסדר גודל כזה לסרט ראשון נראתה לעיתים גדולה מדי ביחס להפקה, אבל מבחינתו דווקא שם נמצא העניין.
"נורא רציתי להציע דרך לחלום בגדול גם כשאנחנו בתנאים שלא מאפשרים". רוזנטל מתאר את יצירת הסרט כעבודה שדורשת הקרבה גדולה מדי מכדי להסתפק בעצם העובדה שהצלחת לסיים אותו. "זו עבודה מאוד מאוד קשה. זה פוגע בגוף ובנשמה ואתה מקריב הרבה מאוד דברים בשביל זה. אם המטרה היא בסוף להצליח להוציא משהו – זה לא מספיק".
מבחינתו, כדי לעשות סרט צריך לגרום גם לכל מי שסביבך להאמין בחלום. "אתה לא יכול לעשות סרטים בלי אנשים חולמים. אתה חייב שכולם יחלמו".
"עצמאות" התחיל בכלל מסרט אחר
עוד לפני ש"קריוקי" הגיע למסך, "עצמאות" כבר היה קיים אצל רוזנטל כתסריט. הגרעין שלו נולד דווקא כאשר הוצע לו לעבד מחזה שהתרחש בסוף שנות ה־80. ככל שהתעסק בתקופה, הוא הבין שהזיכרונות שהיא מעוררת בו מובילים אותו לסיפור אחר לגמרי.
"הבנתי שיש בתוכי איזה מין סרט שעוסק בנושאים האלו, בתקופה הזאת – וזה לא המחזה הזה". הוא ביקש מהמפיק שאיתו דיבר רשות לנסות לכתוב משהו אחר, נסע לבקתה ובתוך כמה ימים כתב טיוטה ראשונה.
הסרט אינו אוטוביוגרפי, הוא מדגיש, אבל העולם שבו הוא מתרחש נבנה מתוך זיכרונות מאוד אישיים. רוזנטל גדל עם שתי אחיותיו הגדולות באותו חדר. לאמו היה סטודיו לקוסמטיקה בבית ואביו עבד שעות ארוכות על רקע קשיים כלכליים. הסביבה הזאת הפכה לבסיס לבית של בועז, גיבור "עצמאות".
אל העולם המוכר הזה הוא הכניס אירוע בדיוני שמטלטל אותו. "זה היה לקחת משהו שנורא זכרתי טוב מהילדות שלי ולתת לו איזה טוויסט".
"אין רע וטוב, יש אנשים"
"עצמאות" עוסק בין היתר בבורות ובפחד שאפיינו חלק מהיחס לאחר ולשונה בתקופה שבה הוא מתרחש. רוזנטל לא ניסה לרכך את המציאות הזאת, אבל גם לא רצה לעמוד מבחוץ ולשפוט את הדמויות שלו.
"קודם כל, ככה זה היה", הוא אומר. "ואפילו חמור יותר". המטרה שלו הייתה להכניס את הצופה אל תוך התודעה של הילד ואל תוך התקופה, גם כאשר הדמויות עושות דברים שהיום קל הרבה יותר לזהות כחמורים.
"זה נורא קל לשפוט ולבקר ולהצביע על אשמים", הוא אומר. "אני חושב שקולנוע הרבה יותר חזק מלעשות את זה. יש לו יכולות של אמפתיה וגישור הרבה יותר מופלאות". לכן הוא מתעקש שאין בסרט חלוקה פשוטה בין טובים לרעים. "אין רע וטוב. יש אנשים".
"הסרט כבר לא שלי"
מאז שהחל להציג את "עצמאות" בפני קהל, רוזנטל מספר שהוא מגלה תגובות שמפתיעות גם אותו. במהלך העבודה הוא ערך תחקיר וניסה לקבל את ברכתם של אנשים שחיו כבוגרים בתקופה שבה מתרחש הסרט. בהקרנות הראשונות הגיעו גם התגובות שלהם וגם תגובות של צופים אחרים שהסרט נגע אצלם במקומות עמוקים.
"אני מרגיש שכשהסרט נכנס עמוק לאנשים, הוא עושה משהו שהוא גדול ממני", הוא אומר. "אני רואה תגובות ואני אומר, וואי, זה לא שלי כבר". הוא שומע מצופים שהסרט ממשיך איתם גם ימים אחרי הצפייה, ומבין שבשלב הזה כבר אין לו שליטה על מה שהיצירה מעוררת בהם. "יכול להיות שלסרט יש איזה מין כוח מיסטי משלו ואני צריך באמת לא להתערב כבר".
ומה עכשיו?
אחרי שני סרטים עלילתיים, רוזנטל כבר עובד על הפרויקט הבא – והפעם מדובר בסדרה עבור yes.
הוא מתאר אותה כקומדיה שמערבבת מבוכה, הומור, דרמה וכאב, ושואבת השראה מסוימת מעולם של פרשיות מין מקומיות – אף שלדבריו הרעיון נכתב עוד לפני אחת הפרשות שהפכה בהמשך לכותרות.
אבל אם יש משהו שהדרך מ"קריוקי" ל"עצמאות" מלמדת עליו, כנראה שגם הפרויקט הבא לא יהיה האחרון שמחכה אצלו במגירה. אחרי שנים שבהן שלח תסריטים לכל מסלול אפשרי וחיכה שמישהו יסתכל, רוזנטל כבר יודע שהדרך שלו לתעשייה לא נבנתה מרגע אחד שבו מישהו פתח לו את הדלת. הוא פשוט המשיך לדפוק עליה עד שכבר לא הייתה ברירה.