מחקר חדש מאוניברסיטת קיימברידג' מספק תשובה לאחת השאלות המבלבלות ביותר בתחום תרופות ההרזיה: כיצד ייתכן שגם הפעלה וגם חסימה של אותו קולטן ביולוגי מובילות לירידה במשקל. הממצאים, שפורסמו בכתב העת Nature Metabolism, מצביעים על כך שהתשובה טמונה בשני אזורים שונים במוח - שכל אחד מהם מגיב באופן שונה לחלוטין להתערבות התרופתית.
הקולטן המדובר, GIPR (קולטן לפפטיד אינסולינוטרופי תלוי גלוקוז), נמצא במוקד של כמה מהתרופות החדשניות ביותר לירידה במשקל. מצד אחד, תרופות כמו Mounjaro ו-Zepbound של חברת אלי לילי מפעילות את הקולטן לצד GLP-1R. מנגד, תרופה ניסיונית של אמג'ן, MariTide, דווקא חוסמת אותו - וגם היא מציגה תוצאות מרשימות בניסויים קליניים.
כדי להבין את הסתירה, החוקרים השתמשו בעכברים מהונדסים גנטית שבהם הוסר הקולטן GIPR מאזורים ספציפיים במוח. התוצאות חשפו תמונה מורכבת: הפעלת הקולטן פועלת בעיקר באזור גזע המוח, האחראי על תחושת שובע מיידית, וכך מדכאת תיאבון. לעומת זאת, חסימת הקולטן פועלת בהיפותלמוס - המרכז המוחי האחראי על איזון אנרגטי לטווח ארוך - ומשחררת "בלם" שמגביל את אותות השובע.
הממצא המשמעותי ביותר הוא שחסימת GIPR בהיפותלמוס אף מגבירה את האפקט של תרופות אחרות, כמו אגוניסטים ל-GLP-1 (דוגמת סמגלוטייד) ותרופות מבוססות אמילין. המשמעות: ניתן לשלב בין מנגנונים שונים ולהשיג ירידה משמעותית יותר במשקל מאשר עם תרופה בודדת.
לדברי ד"ר ג'ו לואיס, מחברת המחקר, ההבנה של מעגלי המוח המעורבים פותחת פתח לפיתוח דור חדש של תרופות מדויקות יותר. "המחקר מדגיש כי תרופות להשמנה אינן פועלות רק על מערכת העיכול או הלבלב - אלא משפיעות ישירות על מעגלים עצביים ספציפיים שמווסתים רעב ושובע", הסבירה.
השלכות המחקר עשויות להיות משמעותיות במיוחד עבור פיתוח טיפולים משולבים. הוא מספק הסבר מדעי ליעילות של MariTide, המשלבת חסימת GIPR עם הפעלת GLP-1R, ומצביע על פוטנציאל לשילובים חדשים - למשל עם טיפולים מבוססי אמילין - שעשויים להוביל לתוצאות חזקות אף יותר.
