האם אפשר להכניס אהבה למשוואה? מתברר שמתמטיקאים וחוקרים עוסקים כבר עשרות שנים בדיוק בשאלה הזאת, ומנסים לתאר באמצעות מספרים ומשוואות כיצד רגשות בין בני זוג משתנים לאורך זמן, מה גורם למערכת יחסים להתייצב ומה עלול לדחוף אותה לעבר פירוק.
פרופ' לורן פוז'ו-מנז'ואה מאוניברסיטת ליון (1) בצרפת מרכז חלק גדול מהעבודה בתחום בספרו החדש Love! Valour! Equations! Mathematics of the Couple. מדובר למעשה בגוף של מודלים מתמטיים שהתפתח במשך כשלושה עשורים, ושאותם מציג ומרחיב פוז'ו-מנז'ואה.
הבסיס לרעיון מגיע דווקא מתחומים רחוקים מאוד מרומנטיקה. חלק מהמשוואות שבהן משתמשים החוקרים התפתחו במקור כדי לתאר שינויים באוכלוסיות של בעלי חיים. אחד המושגים המרכזיים הוא "אפקט אלי", שלפיו כאשר אוכלוסייה יורדת מתחת לרמה קריטית מסוימת, יכולתה לשרוד ולהתאושש נפגעת משמעותית.
את אותו עיקרון מנסים החוקרים להחיל גם על זוגיות. לפי המודל, ייתכן שלמערכת יחסים יש מעין "סף קריטי" של חוזק רגשי. כל עוד הקשר נמצא מעליו, ריבים, מתחים ולחצים חיצוניים יכולים לערער אותו זמנית, אך הוא מסוגל לחזור לשיווי משקל. כאשר עוצמת הקשר יורדת מתחת לסף ונשארת שם לאורך זמן, המודל מצביע על מסלול הולך וגובר לעבר התרחקות ופרידה.
"השאלה החשובה איננה האם בני זוג רבים", מסביר פוז'ו-מנז'ואה, "אלא האם יש להם מספיק חוסן כדי לחזור לאחר מכן לשיווי משקל".
לפי המודל, שלושה גורמים מרכזיים משפיעים במיוחד על יציבותה של מערכת היחסים. הראשון הוא מידת המשיכה והעניין ההדדי בין בני הזוג, ולא רק מבחינה חיצונית, אלא גם בכל הקשור לאישיות, הומור, תחומי עניין משותפים ותחושת קרבה. השני הוא השחיקה הטבעית שמתרחשת עם הזמן, כאשר ההתרגשות הראשונית הופכת לחלק מהשגרה. הגורם השלישי הוא הדרך שבה כל אחד מבני הזוג מגיב לאהבה, לרגשות ולהתנהגות של האחר.
לתוך המשוואה נכנסים גם אירועים חיצוניים כמו לחץ בעבודה, קשיים כלכליים, מחלה, גידול ילדים או משברים אחרים. לפי החוקרים, עצם קיומם של האירועים האלה אינו בהכרח מה שקובע את גורל הקשר. המרכיב המשמעותי יותר הוא כיצד בני הזוג מגיבים להם, וכמה מהר מערכת היחסים מצליחה להתאושש.
התחום נשען בין היתר על עבודתו של הפסיכולוג האמריקני ג'ון גוטמן, שחקר במשך שנים אינטראקציות בין בני זוג וניסה לזהות באמצעות ניתוח שיטתי של שיחות והתנהגויות אילו דפוסים קשורים ליציבות זוגית ואילו מנבאים סיכון לפרידה. אל המחקרים האלה נוספו בהמשך מודלים של מערכות דינמיות, בהם גם כאלה שמתחשבים במשך הזמן שלוקח לאדם להגיב במהלך עימות.
לדברי החוקרים, לעיכוב כזה יכולה להיות חשיבות: תגובה מיידית וכעוסה עלולה להחריף עימות, בעוד שהשהיה מסוימת עשויה לאפשר לרגש להירגע. מצד שני, גם התעלמות ממושכת או היעדר תגובה יכולים להשפיע לרעה. לכן המודלים מנסים לתאר לא רק את עוצמת הרגש, אלא גם כיצד הוא משתנה בעקבות ההתנהגות של בן הזוג.
אחד הרעיונות המסקרנים שנבחנים להמשך הוא שילוב של המודלים המתמטיים עם בינה מלאכותית. מערכת כזו עשויה בעתיד לזהות כאשר מערכת יחסים מתקרבת לאזור בלתי יציב ולהתריע לפני שהמשבר הופך עמוק יותר.
פוז'ו-מנז'ואה מדמה אפשרות כזו ל-GPS זוגי: מערכת שלא תחליט עבור בני אדם את מי לאהוב, אלא תנסה להראות היכן נמצאת מערכת היחסים, לאיזה כיוון היא נעה והאם כדאי לשנות מסלול.
עם זאת, גם החוקרים עצמם מזהירים שלא כדאי למהר ולהפוך את האהבה לתרגיל בחשבון. המודלים הקיימים מבוססים במידה רבה על מערכות יחסים שנחקרו בחברות מערביות, בעוד שתרבות, דת, מצב כלכלי, מבנה משפחתי ונסיבות חיים יכולים להשפיע מאוד על מערכות יחסים.
בנוסף, בני אדם אינם פועלים תמיד לפי דפוסים צפויים. אדם יכול לשנות את התנהגותו, לפנות לטיפול, להשקיע יותר בקשר או להגיב באופן שאף מודל מתמטי לא צפה מראש.
לכן מטרת המשוואות אינה לקבוע בוודאות אם זוג מסוים יישאר יחד או ייפרד. הן נועדו בעיקר לזהות דפוסים ואזורים שבהם הקשר עלול להפוך פגיע יותר.
או כפי שמסכם פוז'ו-מנז'ואה: המתמטיקה יכולה להצביע על הדרך, אבל בסופו של דבר בני הזוג הם אלה שצריכים לבחור ללכת בה.
