ישראלים רבים הכירו את חיים יבין מגיש החדשות מהמדורה המרכזית היחידה בישראל בין שנות ה-70 עד תחילת שנות ה-2000, "מהדורת מבט" בערוץ הראשון והיחיד בעבר של הטלוויזיה הישראלית.
גם אני כילד הכרתי את יבין מסיפורי ההורים ושידורי ארכיון על "המהפך" ב-77' , כמי שסיקר את נחיתת נשיא מצרים סאדאת בישראל, כמבוגר האחראי על מסך הטלוויזיה בביתי כשעדכן על נפילות טילים בארץ במלחמת המפרץ הראשונה ב-91', כעיתונאי עצוב ומזועזע שדיווח על רצח רה"מ רבין ז"ל, וכמגיש מוערך ומקצועי שפרש מהגשת "מבט" לקראת סוף שנות ה-90 והוחלף בגאולה אבן, ואחרי כמה שנים בערוץ 2 חזר לערוץ הראשון עד להגשת מהדורת מבט האחרונה בשנת 2008.
אבל הסיפור האישי שלי על חיים יבין הוא קצר ואולי אפילו לא הכי ייחודי ומסעיר במיוחד, אבל לדעתי זה סיפור אמיתי מהחיים שמשקף היטב את האיש ואישיותו.
בשנת 2007 התקבלתי לעבודתי המשמעותית הראשונה בתקשורת הישראלית: תחקירן במערכת התכנית "פוליטיקה" בערוץ 1 של רשות השידור(היום תאגיד השידור כאן). התכנית שהשתתפתי בהפקתה כחבר מערכת שודרה בימי שלישי, ובשאר ימות השבוע הושאלו עובדיה הצעירים והנמרצים לתפקידים שונים בחטיבת החדשות של הערוץ הראשון, ובכלל זה סיוע בהפקת מהדורת החדשות המרכזית "מבט" ששודרה אז בתשע בערב.
אחד התפקידים האפורים והלא ממש חשובים של עוזרי ההפקה היה להכין את "הקוביה"- סרטון וידאו קצר המשודר בתחילת מהדורת חדשות הערב, עם קטעי וידאו מכל הכתבות שישודרו וקריינות של מגיש המהדורה, הלא הוא "מר טלוויזיה" חיים יבין.
וכך, אחרי איסוף החומר מהכתבות נשאר רק להקליט את הקול שהפך מזוהה כל כך עם המילה חדשות בישראל, ונחשב עד היום ל- "פס הקול החדשותי הישראלי". אז התייצבתי בתחתית גרם המדרגות של "בית היהלומים" ברוממה(שהיום הוקם על חורבותיו בניין מגורים גבה קומות בשכונה חרדית), וחיכיתי לבואו של מי שיבין ויסביר לכל בית ישראל מה עשה היום חדשות ולמה.
השניות הפכו לדקות ארוכות שהתקרבו ל-20 דקות בלבד משעת המהדורה שסרטון "הקוביה" חייב לפתוח אותה, ואין מגיש חדשות באופק. ופתאום חיים יבין הופיע משום מקום, עם חליפה מהודרת ונעלי קרוקס(כי דסק החדשות סגור ואתה מגיש הכי טוב כשנוח לך), וכשהבחין בקיומי ובלחץ הניכר היטב על פני המודאגות, הוא עצר לידי ואמר בקול רם :
"אל תדאג ידידי, אני כמו המשיח. מחכים לי הרבה זמן-אך בסוף אני מגיע!".
לדעתי, אין משפט שמתאר טוב יותר את האישיות החדשותית הזו, שכמובן לא היה המשיח- ואם היו מעזים לשאול אותו על כך בראיונות הוא היה משיב שבטוח גם לא היה שופר- אבל אין ספק שהוא חתום על הרבה בשורות חשובות ופרסומים ראשונים בעידן אחר של עריכת והגשת חדשות. זו הייתה תקופה מאתגרת מבחינה טכנולוגית ומהירות השגת הסיפור הבלעדי, אבל יבין הצליח לספק להפיק ולשדר אין ספור חומרים תקשורתיים בלתי נשכחים שנחקרו על ידי סטודנטים לתקשורת, שרובם חלמו להיות חיים יבין כשיסיימו את התואר בתקווה שזה יקרה לפני ביאת המשיח.
אם מישהו היה אומר לכותב שורות אלה כשהיה ילד שההורים היו שולחים למיטה לישון ברגע שפניו של חיים יבין נראו על המסך, שיבוא יום והוא יזכה לעבוד בטלוויזיה עם האיש והאגדה הייתי אומר לו אז שאני מאמין לו, כי כל ילד צריך להאמין שבעזרת השם הוא יגשים את חלומותיו יום אחד גם אם זה נראה מופרך כשהוא קטן.
אסיים באמירה הבלתי נשכחת לדעתי של חיים יבין(ולא "מהפך"), אחרי ששמע ברכות בשבחו מכל עמיתיו לעבודת החדשות בישראל בשנת 2008 כשפרש ממבט: "הגזמתם אנושות כדרככם בחדשות".
יהי זכרו ברוך.