בכל שנה תשעת הימים מזכירים לעם היהודי את חורבן בתי המקדש ואת האבל הלאומי. אבל השנה, כשהחברה הישראלית עדיין נושאת את כאב השבעה באוקטובר והמלחמה, נדמה שלימים האלה יש משמעות נוספת. לצד הזיכרון והאובדן, הולכים ומתרבים גם הסיפורים שמספרים על בחירה בחיים - הקמת משפחות, חיזוק קהילות ובנייה מחדש.
על הרוח הזו התייחס השבוע גם סגן ראש עיריית שדרות, אלעד קלימי. לדבריו, החוסן האמיתי אינו מתבטא בכך שאין כאב, אלא דווקא ביכולת להמשיך קדימה למרותו, לבחור בכל יום מחדש בחיים, באהבה ובעשייה.
החופות שהפכו לסמל
אחד הרגעים המרגשים של השבוע היה חתונתם של שורדי השבי סשה טרופנוב וספיר כהן. אחרי חודשים ארוכים של שבי, חוסר ודאות ואובדן, השניים עמדו תחת החופה והפכו עבור רבים לסמל של תקווה ושל התחלה חדשה.
לצדם נערכה גם חתונה מרגשת בשדרות. שחר שטרית, שאמה נעמי שטרית נרצחה בטבח השבעה באוקטובר, נישאה לשקד מגירא, שאביו אבי מגירא נרצח אף הוא באותו היום. שני בתים שנפגעו באותו בוקר נורא התאחדו כדי להקים בית חדש - רגע שממחיש כיצד גם מתוך השבר הגדול ביותר אפשר להצמיח עתיד.
משפחות חדשות שקמות, קהילות שמתחזקות, עסקים שנפתחים לזכר הנופלים ורגעים של שמחה שמגיעים אחרי תקופות של כאב - כל אלה אינם מוחקים את האובדן, אלא מוכיחים שאפשר לשאת אותו ולהמשיך קדימה.
אולי זו גם המשמעות העמוקה ביותר של התקופה הזו: לזכור את החורבן, אבל לא לעצור בו. לבחור, בכל יום מחדש, להמשיך לבנות בית, לחזק קהילה ולהעדיף את החיים על פני הייאוש - כי דווקא מתוך השבר, לעיתים, צומחת התקווה הגדולה ביותר.
הכאב לא נעלם, אבל החיים ממשיכים
מאז השבעה באוקטובר איבדו משפחות רבות את היקר להן מכל. גם היום, כמעט שנתיים אחרי, הכאב עדיין מלווה את הרחובות, הקהילות והבתים. השאלות נותרו, הגעגוע לא פחת, וההתמודדות רחוקה מלהסתיים.
אלא שלצד כל אלה, יש מי שבוחרים שלא לתת לאובדן להיות סוף הסיפור. קלימי מדגיש כי קל מאוד להתמקד במה שעדיין חסר או במה שטרם תוקן, אך לדבריו, הכוח האמיתי נמצא דווקא ביכולת להמשיך לבנות, לתקן ולהאמין שגם אחרי חורבן אפשר להצמיח חיים חדשים.
זיכרון שחי דרך הקהילה
לא רק חתונות מספרות את הסיפור הזה. ברחבי הארץ הוקמו בשנה האחרונה מיזמי הנצחה שהפכו למקומות של מפגש, יצירה וחיים. אחד מהם הוא "קפה צ'יקו" בשדרות, שהוקם סמוך למצפה שילה לזכרו של סרן שילה כהן ז"ל.
במקום להסתפק באנדרטה או באתר זיכרון, בחרו בני המשפחה והקהילה ליצור מקום שבו אנשים נפגשים, יושבים יחד וממשיכים את החיים. עבור רבים, זו הדרך המשמעותית ביותר להנציח - לא רק לזכור את מי שאינם, אלא להמשיך את דרכם באמצעות חיים חדשים.
דווקא בתשעת הימים
החיבור בין ימי האבל על חורבן ירושלים לבין המציאות שעוברת על מדינת ישראל אינו מקרי. אם בעבר סימלו הימים הללו את מה שנחרב, הרי שהשנה הם מזכירים גם את מה שנבנה מחדש.