דעות

ביום הזיכרון אני מתמלא בושה. מול גילויי הגבורה והמסירות של גיבורי ישראל אני מתמלא בושה, על הקטנות שבחיים שלי, על חולשה ועצלות שמידי פעם מושלות בחיי, על הבלים ועניינים פעוטים שתופסים מקום בחיי. את הגבורה ואת הטהרה אני מבקש. את האהבה הגדולה, את המסירות והנחישות, את הנשיאה בעול, את הענווה.

אני חש כי ימי הזכרון הם שיאה של הפטריוטיות הלאומית שלנו. ומבטאים בעוז וגאון את זקיפות הקומה הלאומית העיקשת, ואת קריאת הנצח "עם ישראל חי", יותר מיום העצמאות הטקסי, המדוגלן והממונגל

איך גדולי תלמידי החכמים החרדים מתעלמים מהנסים הגדולים של הקמת המדינה? לדניאל סגרון, יש תשובה ודרך כיצד לחבר את החרדים ליום העצמאות

זמן קצר לאחר שראש הממשלה הצהיר כי העולם לא הפנים את לקח השואה, נרצח יהודי בירושלים והמדינה לא רק ששותקת אלא אפילו מטייחת את שפיכות הדם. אז מי לא הפנים את הלקח?

כיוון שסוגיית הגיור, שהייתה ועודנה סוגיה ששייכת לבתי המדרש ולתלמידי החכמים, עולה ונידונה ברשת, וכיוון שיש מי שמנסה להפוך אותה לעניין שתלוי ברייטינג ובדעת קהל, ראיתי לנכון להאיר כמה נקודות שנשכחות בדיון התקשורתי סביבה

האם לטובת החינוך הדתי כדאי שר חינוך מהבית היהודי? -תלוי. העיקרון הוא פשוט: האם אתה מקדם דרך אידאולגית ואז ניתן לחלוק על דרכך או שמא אתה עסוק בלקדם את עצמך או את הקרוב אליך מבלי לראות סנטימטר קדימה

במה תלויה ההצלחה במלחמה הנוכחית? בכוחות צה"ל? בהנהגה המדינית? בעשיית תשובה לפחות ביחס לאמונה שארץ ישראל היא שלנו? והתשובה היא שזו מלחמה משולבת ויש להשתמש בכל האמצעים: רוחניים, לאומיים, צבאיים. והם קשורים: מתוך גבורה רוחנית, יש גבורה לאומית וגבורה צבאית

הרב ישראל רוזן מצטט מספרו של הרב מנחם כשר, על כך שבזמן הגאולה וקיבוץ הגלויות ראוי להחזיר את מנהג שתיית הכוס החמישית שהיא כנגד "והבאתי"

יש לומר בגלוי – הבית היהודי לא תרמה איברים, נכנסה מתחת לאלונקה או קפצה על הרימון בשביל הליכוד. זה היה נחמד כתגובה ראשונית למפלה, אבל כשזה נהיה קו רשמי מתמשך – זה כבר מעצבן ויוצר רושם של פאניקה וריקנות

כשהתעוררה סכנה לממשלת שמאל נזעקו כל הדתיים הלאומיים לכיכר רבין; כשעלה חשש לגיוס לומדי התורה התאספו המוני חרדים לקרוע את השמיים; מישהו כאן באמת חושב שהרצוג או לפיד גרועים יותר מהמוח החולני של אחמדיניג'אד או רווחאני?!

לקראת תרגול קרבן פסח שייערך מחר בירושלים, שואל יהודה אמיר 10 קושיות כשהעיקריות שבהן היא למה עד היום לא שמענו על אף רב שעשה תרגול שכזה

הרתעה היא יסוד פילוסופי משפטי בספר מורה נבוכים. אי אפשר להציב שוטר בכל מקום, לכן יש צורך בהרתעה: מי שיעיז להרע, יבוא על עונשו בצורה כזאת שלא יחלום לחזור על איוולתו. גם זה נקרא שלום. אמנם אין זה האידיאל העליון של השלום, אבל בפועל במציאות, יהיה שלום

זה היה ניצחון הכלים על האור. במקום מפלגה נקייה וערכית קיבלנו מפלגה לוחמת ועיקשת. לא עיניים טובות, אלא לשון חדה ונוקבת. במקום לקרב רחוקים, הרחקנו 'שמאלנים'

מעתה חובתנו לחזור לימי האחדות, נעביר פס על מה שהיה. נזכר באחדות ששררה בעם לכל מפלגותיו בדאגה לשלושת החטופים הי"ד. נחזור לימי האחדות כשהיינו כ"צוק איתן" נגד אויבינו

היו בינינו חילוקי דיעות, ומן הסתם גם יהיו, ואני מאד מקווה שהתורה תהיה יותר במרכז בבית של כולנו, בלי להתנצל. אבל אני יודע שאתה שליח מיוחד שהקב"ה שלח לדור שלנו, לחבר, לאחד, לשים את האמת על המפה ולא בשוליים. אל הנער הזה התפללנו

המפלגה נולדה על ברכי ה'אנטי' האישי: אין אמירה חיובית, אין נכונות להעמיד שליח ציבור, אין זיק נשיאה בעול; יש בדלנות והתנשאות סתגרנית הנתלית בהישענות של דופי על תורת הרב קוק

ד"ר ניצה דורי עדיין מזועזעת מהדברים שהטיח יאיר גרבוז נגד 'קומץ מנשקי הקמעות' ואומרת כי עדיין נותר קומץ המבטא תרבות ירודה ורדודה כמו בכל חברה בעולם. אך הקומץ הרדוד הזה הוא לאו דווקא ממוצא מזרחי

לא רק שהערבים משקרים לנו אלא שהם משקרים לעצמם, ומרוב שקרים הם מתחילים להאמין בעצמם. מעולם לא הכריז הקוראן שארץ ישראל אינה שלנו אלא של הערבים. אדרבה שלוש פעמים מוחמד מדגיש שארץ ישראל שייכת לנו

הרב אבי קדיש, חבר הנהלת נאמני תו"ע כותב כי למרות הסלידה מאנשי 'יחד', הצלחה שלה הייתה סוללת את הדרך לפיצול פוליטי הוגן, מכובד ובריא בין הציונות הדתית לבין החרד"ליות המתבדלת