המאמר מתוך ספר "עשרת הגדולים – עשר דמויות ישראליות כותבות על עשרת הדיברות" שיוצא לאור על ידי ארגון "קרוב ללב" לקראת חג השבועות. בספר עשרה מאמרים של ידוענים בהקשר לכל דיבר מעשרת הדיברות.
סיון רהב-מאיר, נשואה לעיתונאי ידידיה מאיר, אם לחמישה, ירושלמית. סיון היא כתבת ומגישה בחדשות ערוץ 2, בעלת טור ב"ידיעות אחרונות" ומגישה יחד עם ידידיה תכנית רדיו ב"גלי צה"ל". היא סיימה תואר ראשון כבר בגיל 18 אבל לא המשיכה במסלול האקדמי אלא בעבודה התקשורתית. סיון כתבה כמה ספרים והיא מרצה רבות על התקשורת הישראלית, על היהדות ועל הקשר ביניהן.
סיון בחרה לכתוב על הדיבר הרביעי: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". כמי שמגדירה עצמה "וורקוהוליסטית", היא מסבירה מדוע הדיבר הזה הוא פשוט אוויר לנשימה, תנאי הכרחי לשפיות של כולנו.
"זכור את יום השבת לקדשו"
אני רוצה לפתוח בפרובוקציה: מרגיז אותי כשמדברים על השבת כעל "מסורת", "מנהג עתיק ויפה" ו"מורשת שיש לשמר". כל ההגדרות האלה נכונות מאוד, כמובן, אבל הן ממש לא מתחילות לגרד את המהות של השבת ולתאר אותה כפי שהיא באמת.
יש לנו נטייה להתייחס לשבת (ואולי ליהדות בכלל?) כמשהו ששייך לעבר, כמשהו נוסטלגי, שאנחנו עושים טובה כשאנו נוצרים אותו ומעבירים אותו מדור לדור, כמעין מחווה לדורות קודמים. דיבורים בסגנון: "סבא שלך הניח תפילין, אז בוא גם אתה, הנכד, תמשיך בדרכו", או: "סבתא שלך הדליקה נרות, וגם סבתא של סבתא שלך, עד הר סיני, אז בואי תהיי עוד חוליה בשרשרת". כאילו המצוות הן איזו מחווה שאנחנו עושים למען המשרד לענייני גמלאים. כאילו זה משהו בשחור-לבן, עם המון אבק מעליו.
אני חושבת שלצד הדגשת המורשת וההמשכיות, צריך להתאמץ ולאמץ גם תפיסה הפוכה: המצוות הן הדבר הכי מהפכני והכי אנרכיסטי שיש. הן הדבר הכי נכון – לא בעבר, אלא בהווה, ובפרט בעתיד. הן לא משהו מפעם, הן משהו רענן ואפילו עתידני.
בואו ניקח לדוגמה את השבת וננסה להסתכל עליה כך, מנקודת מבט כזו. אנחנו מורגלים, לצערנו, בחברה הישראלית, לשיח צפוי ולעוס למדי סביב השבת: מאבקים על כבישים, פיצוציות ותחבורה ציבורית. פולמוס רודף פולמוס. הוויכוחים האלה נובעים מתוך תפיסה כאילו השבת שייכת לקבוצה אחת ("הדתיים") ומגבילה מאוד קבוצה אחרת ("החילונים"). ככתבת, לאורך השנים קצת מאסתי בסיקור הנושאים האלה. זה תמיד נשמע אותו דבר – הח"כ הדתי והח"כ החילוני מנהלים את אותו ויכוח מתמשך, בלי דיבור על המהות: מה היא בכלל שבת? מה היא מעניקה לנו? על מה בכלל אנחנו מתווכחים?
ממש במקביל לעימותים הצפויים-מראש האלה, האנושות כולה הופכת לפחות מרוכזת ופחות קשובה, ועל זה אנחנו כמעט לא מדברים. בשנים האחרונות, לאור המהפכה הטכנולוגית ובפרט המהפכה הסלולרית, כולנו הופכים לקצת "זומבים". פעם האדם היה יושב מול הטלוויזיה או מול המחשב, הולך אל מכשיר הפקס, ניגש אל מכשיר הטלפון וכו'. כיום כל המכשירים האלה ביחד נמצאים אצלו בכיס או ביד, והם משוכללים ומתוחכמים מתמיד. בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, אנחנו בעצם לא לגמרי שם. איך אפשר להיות "שם", אם במקביל מחכים לנו אינספור עולמות מקבילים ותכנים מרתקים אחרים? אנחנו אף פעם לא יודעים מה אנחנו מפסידים אם רק נגלוש לרגע ונציץ בסלולרי, רק נעדכן, רק נראה מי חיפש אותנו וכן הלאה.
יש הרבה ברכה, כמובן, בהתקדמות הטכנולוגית של העולם. אבל כמעט בלי שנשים לב, הטכנולוגיה מתחילה לשלוט בנו, במקום שאנחנו נשלוט בה. אם פעם התקלקלה לנו מכונת כביסה, אז התעצבנו קצת וחיכינו לטכנאי. אם המקרר לא עבד, זה לא איים עלינו קיומית. אבל אם נלך ברחוב והבטרייה בסלולרי תיגמר – התחושות שלנו יהיו תחושות של מצוקה וחידלון. כאילו לא המכשיר כבה, אלא אנחנו הם הכבויים. וכשנטעין אותו מחדש – נרגיש כאילו התחברנו מחדש לחיים. תחיית המתים ממש. לתעשיית הבידור, למפרסמים, לטייקונים ולכל הגופים הגדולים אין אינטרס שנשים לב לתהליך הזה. הם רוצים את העיניים שלנו במסך, את האצבע שלנו על ה"לייק" ואת כרטיס האשראי שלנו עובד מסביב לשעון. אתה פעיל, גולש, קונה – משמע אתה קיים.
אבל היהדות תמיד ידעה להציב אלטרנטיבה מול התרבות השלטת. זה היה נכון מול העולם היווני, מול העולם המוסלמי והנוצרי, וזה צריך להיות נכון גם כיום: מהי התשובה שלנו למהפכה הטכנולוגית? האם אנחנו אומרים על הכול "אסור", או על הכול "מותר", או שיש לנו הצעה משלנו לסדר היום?
יום ללא טכנולוגיה
העיתונאי דרור גלוברמן כתב פעם שבכל יום, בצאתו מהמקלחת, הוא מגלה שיש לו בראש רעיונות חדשים ויצירתיים בנוגע לעבודתו התקשורתית. דברים שהוא לא חשב עליהם קודם עולים פתאום במחשבתו. ואז הוא הבין שמדובר בחמש הדקות היחידות ביום שבהן המחשבה שלו היא רציפה, בלי הפרעה של כמה מסכים, בלי הצורך לקטוע בכל פעם את מה שאתה עושה לטובת מסר חדש שהגיע באחת המדיות, בלי תחרות תמידית על חוט המחשבה. אם חמש דקות כאלה נותנות למוח שלנו קצת דרור, ומנפקות עבורנו מחשבות חדשות – מה תחולל בנו יממה שלמה כזאת? אין ספק שהשיחה בשבת, השינה, השירה, התפילה, הקריאה ואפילו סתם, ההליכה ברחוב, הן בעלות איכות אחרת מאשר בימות החול. זהו איפוס כללי למערכת, והַטְענה שלה לקראת ששת ימי המעשה.
קטונתי מלדבר על קדושתה של השבת ועל הרבדים הרבים שיש בה. זה יום שיש בו משמעות עמוקה הרבה יותר מ"יום ללא סלולרי". מההלכה ועד הקבלה, מתורת החסידות דרך תורת המוסר – יש אינספור תכנים עמוקים ורציניים המנסים לגעת בסודו של היום הזה. אני מדברת רק על המישור הראשון והבסיסי הזה, של הטכנולוגיה, כי הוא הפשוט ביותר להבנה ונראה לי הכי דחוף, עבור כולנו: יום בלי ציוצים ובלי סטטוסים, בלי להעלות שום דבר ובלי להגיב לאף אחד, בלי שיחות שלא נענו ובלי מסרונים דחופים, בלי סמיילים ובלי סימני קריאה, בלי התנועה הבלתי רצונית הזו המחליקה על המסך, בלי העכבר שנע בין חמישה קבצים שפתוחים במקביל, בלי "דחוף" ואפילו בלי "פחחח".
כמובן, בשבת לא רק מניחים בצד את הסלולרי. אלפי שנים נשמר היום הזה כאי של שפיות. היה מי שכינה זאת "ארמון בתוך הזמן". לא נוסעים, לא מבשלים, לא מעשנים, לא נוגעים בכסף. אין שיעורי בית, אין כביש מהיר, אין עודף. פסק זמן. ושבת היא לא רק "לא", אלא גם הרבה "כן". זה היום שבו מברכים על הדברים הכי אלמנטריים: על האש (בהדלקת נרות שבת), על היין (בקידוש), על הלחם (בבציעה של שתי חלות ריחניות), ונמצאים באמת ובריכוז עם המעגלים הכי קרובים של המשפחה והחברים, וגם עם עצמנו.
לכן פתחתי בכך שאסור לראות את השבת רק כמשהו מן העבר. נכון, אנחנו אומרים שהיא "זכר למעשה בראשית" ו"זכר ליציאת מצרים". אבל היא לא רק תזכורת כזו. אם אז היינו משועבדים לפרעה ובנינו פירמידות – אנחנו עלולים לחשוב ששבת היא רק זכר לשעבוד ההוא. אבל בעצם, בואו נודה, אנחנו משועבדים גם היום. אולי לא שעבוד פיזי, אבל שעבוד דיגיטלי, שעבוד של התודעה שלנו. שבת היא היום לצאת לחירות מהשעבוד הזה, ליממה שלמה.
נהוג לומר שהראש היהודי ממציא לנו פטנטים, וראש הממשלה מרבה לדבר עלינו כעל "סטארט-אפ ניישן", אומת הסטארט אפ, ובכל זאת, את החידוש המהפכני מכולם הצגנו בפני האנושות כבר לפני שלושת אלפים שנה, והחידוש המופלא הזה אינו כרוך בעשייה אלא באי-עשייה. המצאה שכולה שְבִיתה.
הוגים רבים ניסו לדמות את החוויה של שבת למשהו אחר, כדי להסביר ו"לתרגם" אותה: כבר דימו את השבת לכלה שמגיעה לעת ערב, עם בוא שעת הכלולות, אל החתן – עם ישראל. כבר אמרו שהיא מהווה "טעימה" מימות המשיח, דוגמית מהגאולה שעתידה לבוא. כבר הסבירו שביום הזה כל אדם מקבל "נשמה יתרה", עוד תוספת רוחנית לימות החול. אבל לאחרונה מצאתי בספר "המצוות השקולות" של הרב שלמה וולבה רעיון פשוט ומרגש: הוא מספר שם על הרב שלו, הרב ירוחם ממיר, ואומר שכשהגיע ללמוד בישיבה, פגש אותו בפעם הראשונה ביום חול, אבל כעבור כמה ימים, כשהגיעה שבת – הוא פשוט לא זיהה אותו. עד כדי כך היו פניו אחרים בשבת.
אז לא משנה באיזה יום אתם קוראים את השורות האלה – שתהיה שבת שלום.
==
המאמר מתוך ספר "עשרת הגדולים – עשר דמויות ישראליות כותבות על עשרת הדיברות" שיוצא לאור על ידי ארגון "קרוב ללב" לקראת חג השבועות. בספר עשרה מאמרים של ידוענים בהקשר לכל דיבר מעשרת הדיברות. הספרים יחולקו ע"י פעילי "קרוב ללב" לשכניהם החילונים.
מה דעתך בנושא?
4 תגובות
0 דיונים
שבתי
ביגלל שבת לא יקבלו הגויים אותנו ונהיה מנודים עדיף לשמור שבת ואז השבת תישמור עליכם
10:37 29.05.2015שפה פוגענית
הסתה
דיבה
אחר
עדות ממוות קליני בבית דין של מעלה: בקשו ממני לתועלת הדור לכתוב מה שקרה לי לפני 11 שנה (תמוז תשמ”ו), אך לפני שאתחיל לספר את הסיפור המחריד והמעורר הזה, ברצוני...
עדות ממוות קליני בבית דין של מעלה: בקשו ממני לתועלת הדור לכתוב מה שקרה לי לפני 11 שנה (תמוז תשמ”ו), אך לפני שאתחיל לספר את הסיפור המחריד והמעורר הזה, ברצוני לתאר איך הייתי לפני אותן 11 שנה האלה: עוד לפני זה חשבתי שאני אישה כשרה וצנועה, כמו שניראת כל אישה ירושלמית, ובפרט שהקפדתי מאוד אפילו לא לרדת ממיטתי בלי גרביים, היתה לי מטפחת לראשי ולא ראו לי שום שערה מאחר ונהגתי לגזוז את שערי לגמרי. השתדלתי גם מאוד בחינוך ילדי, ממש במסירות נפש. אך ככל הנראה לא ידעתי מהי צניעות ויראת שמים אמיתית. לא ידעתי עד כמה חשוב שאנשים זרים לא יכשלו בשמיעת קולי (שכן “קול באישה – ערווה”) ועד כמה חמורות העברות של לשון הרע ורכילות (למרות שהקפדתי שלא לדבר לשון הרע), ועד כמה צריך לכבד הורים (תמיד חשבתי שבזה אני בסדר גמור…) ועד כמה צריך להקפיד לברך על כל דבר בכוונה גדולה (שבאמת לא כל כך השתדלתי בזה..) בכל אופן, השם הראה לי עד כמה צריך לחזור בתשובה על כל דבר ובפרט על מה שכתבתי לעיל. “ריבונו של עולם, עזור לי שאכתוב את הסיפור בצורה נכונה כדי שיהיה לי תיקון וטובה לכלל ישראל”. בליל שבת קודש פרשת פינחס, ישבתי עם בני משפחתי בשולחן השבת, ולא הרגשתי בטוב עזבתי את שולחן השבת והלכתי לחדרי, כשלפתע רואה אני מול עיני חרב גדולה ומפחידה, חלק ממלאך שחור מזוויע (היצה”ר), הרגשתי שזה הסוף שלי! נכנסתי לפחד מאוד גדול, פחד אימים ממש, שלא ניתן לתאר, ובבהלה גדולה התחלתי להיפרד מילדי ונפלתי חלישות למיטתי, בעלי לא ידע את מצבי ומיהר לגמור את שולחן השבת, ונכנס לראות בשלומי, הוא מצא אותי במצב של גסיסה וניסה להעיר אותי בכל מיני אופנים, אך ללא הועיל… כשראיתי את מלאך המוות התחלתי לקרוא קריאת שמע, אך המלאך השחור, היצר הרע, לא נתן לי לקרוא את קריאת שמע הקדושה ובכל מילה של הפסוק רצה לחטוף את נשמתי, ועוד נתן לי מכות איומות שלא ניתן לתאר, והיה לי כל כך קשה לראות המלאך השחור הזה, יותר קל לראות את החיות הכי מפחידות ואיומות שיש בעולם הזה, מאשר לראות רגע אחד את היצר הרע. והוא גם ניסה אותי בהרבה ניסיונות, באחד מהם הוא הראה לי פרי מאוד מושך, שמאוד משך אותי לאכלו אפילו בלי ברכה, הרגשתי שאסור לי לאכול את הפרי הזה, אבל היה לי חשק מאוד גדול לאכלו אפילו שידעתי שהוא לא כשר והיצר הרע ניסה לשדלני שכדאי לאכלו ושבזכות זה אמשיך לחיות. זה היתה מלחמה קשה מאוד ונוראה וכל רגע שהחזקתי את עצמי שלא לאכול מהפרי ולהמשיך בקריאת שמע זה היה כמו להרגיש איך יוצאת הנשמה, ממש הרג!!! אך ברוך השם, ממש ברגע האחרון שהיצר הרע כבר ניסה להכשיל אותי, היצר טוב בא ועזר לי לקרוא את קריאת שמע ושלא אוכל מהפרי. ואז ראיתי איך שהנשמה שלי רואה את גופי. ויכולתי לראות מה שנעשה עימי מיום שנולדתי עד אותו היום, וראיתי את כל העבירות שלי, הקטנות והגדולות, וכל עבירה בוראת מלאכים שחורים עם עיניים ענקיות, שכל עין היא בגודל כל העולם מהקצה האחד עד הקצה השני. וראיתי קליפות שרק מלראות אותם קיבלתי פחדים ובושה גדולה. ורציתי לברוח אך שם אין לאן לברוח – זה עולם האמת וצריך להתמודד עם המציאות! מרחוק אמנם ראיתי מלאכים לבנים יפים שנבראו מהמצוות שעשיתי וראיתי מרחוק אור גדול ורציתי לבכות, הרגשתי פחד גדול כי שם מרגישים למי בוכים באמת! המלאכים השחורים היכו אותי עם מקלות גדולות, וכל אחד צעק עלי בקולות מפחידים ונוראים עד מאוד במבטיהם, והקליפות צועקות שאני אשמה בכל ואין שום תירוץ. תוך כדי שמיעת הקולות המפחידים, קבלתי רחמנות גדולה מאוד על נשמה אחת שצעקה נוראות שם למעלה. פתאום נשמע שם שלנשמה הזאת הולכים לעשות כף הקלע (טלטול הנשמה וזריקתה מצד אחד של העולם עד לצידו השני בביזיונות נוראים). מלאך המוות שאל אותי בשמחה אם אני רוצה לחזות במחזה הזה של עשיית כף הקלע ועניתי: “כן”, עד שבאה סבתי ע”ה ואמרה לי שאומר מהר שאיני חפצה לראות, וברוך השם, לא ראיתי! אחר כך באו והוציאו את עיניים, כדי לראות אם פעם בחיים שלי חמדתי משהו. ההוצאה של העיניים זה חוויה מפחידה מאוד ועברתי אותה למרות שידעתי שלא חמדתי אבל בשמיים זה עולם האמת שם יודעים הכל ומדקדקים על כל דבר קטן ועל עבירה של חוסר צניעות שבעולם הזה הייתי מאוד בטוחה שאני מושלמת בזה, בעולם האמת האדם עצמו אפילו יודע את האמת, מראים לו את האמת ולכן הכו אותי בגופי מכות נמרצות (וכשקמתי בעולם הזה עוד הרגשתי את הכאב המכות וממש היו לי בגופי סימנים כחולים שחורים – כשהראתי את סימני המכות שברגלי לאחותי היא ממש כמעט התעלפה ואמרה שאפילו יכו בעולם הזה מכות נמרצות כל החיים, לא יהיו כאלו סימנים) היכו אותי בגופי מכות נמרצות בעבור: (א) שלא הקפדתי על כל מילה מיותרת, כשדברתי עם אנשים זרים. (ב) שלא נזהרתי מלדבר בקול ברחוב, וששרתי לעצמי בביתי ולא ידעתי שגם בחוץ שומעים את קולי (ג) מאוד אהבתי להתקשט בתכשיטים ולבוש יפה ואני באמת לא ידעתי שעשיתי בזה עבירה. וכשטענתי בבית דין של מעלה שלבשתי יותר יפה בתוך ביתי מאשר בחוץ – זה לא התקבל כתירוץ! (ד) בעניין של לשון הרע ורכילות הייתי רגועה שאיני חוטאת בזה כל כך אבל בעולם האמת ראיתי זו העבירה הכי גדולה וכשראיתי גודל החטא והעונש שקיבלתי, החלטתי כשיחזירו לי את נשמתי לא אדבר אפילו טוב על שום אדם בעולם כדי שלא אגיע לידי עבירה זו. על כל עבירה נתנו לי עונש מיוחד שכל רגע של ייסורים שם, זה יותר מ-70 שנה של ייסורים ומחלות הכי קשות בעולם הזה. חוץ מהצער של הייסורים של ניתן לכתוב ולהביע זאת בעולם הגשמי, יש צער מאוד גדול של בושה וזה הרבה יותר מייסורים כי זה עולם של אמת, בושה רוחנית, זה דבר אמיתי ולכן בעולם הבא הוא לא רק צער ופחדים מייסורים, יש את הבושה הגדולה מכל עבירה הכי קטנה שאדם עושה, כי בשמיים יודעים הכל ומחשיבים כל דבר קטן לדבר גדול ועל שום דבר לא מוותרים, ובפרט בעניין של צניעות העונש כל כך גדול ומפחיד וברוך השם שנזהרתי והלכתי תמיד בלבוש ארוך ורחב כמו שצריך, אבל בגלל שיש לי קול גבוה ודברתי ברחוב ואדם עבר, שמע אותי והביט בי (בלי שהיה לי רצון בזה), אך הקליפה מהרהורי הגבר פגעה גם בנשמתי שהיא גרמה לו פגיעת הקליפה, ועל זה קיבלתי מכות נמרצות מהקליפות (סימני המכות נשארו גם כשחזרתי לעולם הזה) הקליפות אינן עושות חשבון מי מהם יותר חזק, כולם מכים כפי יכולתם, וצועקים בכל מני קולות משונים ומבהילים ומתריסים: “למה בראת אותי”, ואומרים כל אחד ממה הוא נברא וממי הוא נברא, וככה מלווים את האדם וההרגשות האלה הן קשות כי מרגישים כל רגע בעולם הבא שהוא כמו 70 שנה וכל שעה זה אלפי שנים. אוי וי, בת יהודיה, שלא מתנהגת בצניעות, כל שניה שהיא חושבת ורוצה להכשיל אדם אחר, יהיה לה מר בעולם הבא, הקליפות שבראה ילוו אותה שם, וכל רגע ורגע נבראים עוד ועוד קליפות. ואם הולכים עם בגד שקוף או פתוח, כפתור פתוח, שרוולים קצרים, בלי גרביים וכו’ נבראים מזה הרבה מאוד קליפות ומזיקים ומלאכים שחורים והם נדבקים לנשמה בגוף, שאם במשך היום אינה הולכת בצניעות, הולכים אחריה מלאכים שחורים, פה בעולם הזה ורוצים להזיק לה, ובמילא גם אם היא אינה מרגישה בהם ואינה מרגישה שרע לה והכל הולך לה חלק, זה לא נכון, כי היא אינה מודעת לדברים שחסר לה והיא כועסת ופתאום, לא הכל הולך לה כפי שצפתה, וזה לא תמיד חולי, כי הרבה פעמים בגלל העבירות שלה (או שלו, אין חלוק בין איש לאישה) השם לא שולח הכל בעולם הזה, אבל אצל צדיק וצדקת, השם מזכה אותם לקבל את כל עונשם כאן, בגלל שהשם אוהב אותם, כי הייסורים שם אפילו רגע אחד, זה הרבה יותר מאשר ייסורים כל החיים כאן! ואם אישה תחשוב פעם או תגיד “בעלי רצה שאלך שלא בצניעות”, בעולם הבא יאמרו לה: “האם באמת הלכת בשביל בעלך, בבית, או בשביל שאחרים יביטו בך, ואם זה בשביל בעלך, לא יכולת לקנות שמלה או בגד צנוע ויפה שימצא חן בעיניו?”. ועוד שאלות שלא יהיה לה עליהן מענה, כי שם זה עולם האמת ושם אומרים רק את האמת! והעונש הוא כל כך גדול, שאי אפשר לתארו בכתב. ואם הולכים חס ושלום בפריצות גמורה, חוץ מכל העונש שמקבלים יש את כף הקלע, שזה נורא ואיום (וכל זה, זה רק לפני שמגיעים לבית דין של מעלה. כי כשמגיעים לבית דין של מעלה זה כבר הכרעה בין גן עדן לגיהנום) ברוך השם שלא עברתי את זה והרבה דברים ברוך השם לא עברתי ומה שעברתי די והותר! איך בכלל אפשר לשאת דברים אחרים, צרות, פחדים, ייסורים, בושה ואי אפשר להימלט מכלום. ומה שכן, מאוד שמחתי שנהגתי לגזוז את שערי לגמרי, שכן המטפחת תמיד היתה בצניעות, ובפרט שהלכתי במטפחת דווקא, ואמרו לי בשמיים תשמחי שבכל השנים שלך הלכת במטפחת, אם היית הולכת בפאה לא היית יוצאת מהגיהנום. גם שמחתי מאוד על הכשרים ואמרו לי שם בשמיים שראוי שאשמח בזה מאוד, כי העונש שמקבלים על פגם מאכלות אסורות זה קריעת השיניים. גם ברוך השם עשיתי מסירות נפש על חינוך הילדים ולכן גם זכיתי לקבל את נשמתי חזרה כדי שאמשיך לחנכם בקדושה ובטהרה. וכן העמידו לי שלוש תנאים שאהיה חייבת לקיימן כדי שאמשיך לחיות… אני פונה לקוראי הסיפור שלי, שידעו זה אפילו לא 0% ממה שהרגשתי שם, כי אי אפשר לכתוב את הדברים האלה בעולם הגשמי הזה, “ריבונו של עולם בזכות זה שאני מתוודה ומתביישת בחטאי אני מבקשת שיהיה לי, לבעלי ולילדי ולכל עם ישראל כפרת עוונות ושנזכה לעשות תשובה ויהיו נשמותינו נקיות ללא שום קליפות מסביב ושנוכל לעבוד אותך בלב נקי בלי קנאה, בלי שנאה, בלי מחלוקות, לשון הרע ורכילות. ושנזכה לצניעות אמיתית ונלך כולנו יחד לקבל פני משיח צדקנו במהרה בימינו אמן!!! ומי שרוצה לעשות טובה לי ולעצמו שהרי כל המתפלל על חברו וצריך לאותו דבר – נענה תחילה! לכן אני מבקשת שיתפללו עלי שאנצל מהיצר הרע, שעוד מחפש להכשיל אותי בעבירות ובפרט בעבירה-מצווה ובמצווה-עבירה. וכבר מאותו ליל שבת, שהחזירו לי את נשמתי, הוא משכנע אותי שלא היה לי שום דבר ושאני צריכה להתחזק, אבל ברוך השם, השם לא עזב אותי ועשה לי את החסד הזה שאזכור כל מה שעברתי שם, ושתתפללו עלי תתפללו בלי הזכרת שמי כי איני רוצה לכתוב את שמי והשם כבר ידע למי מתפללים! מכיוון שאני כותבת על בית דין של מעלה, שיש כל כך הרבה פרטים, ואי אפשר לכתוב הכל אך אני אנסה: בבית דין של מעלה יש היכלות, ובתוך ההיכל לא הייתי, כי אם הייתי שם, כבר לא היתה לי אפשרות לחזור, רק הייתי בהמתנה של בית דין של מעלה ותוך כדי ההמתנה, לא יכולתי לשאת את שמע הקולות שבאים מתוך ההיכל של הבית דין, היו כאלו קולות מפחידים וצעקות “אבל אני לא רציתי! לא חשבתי כך” וענו לנשמה הזו: “לא רצית ולא חשבת אבל העבירה היתה ממך ולכן העונש מגיע לך!”ורק לשמוע את הדברים האלה זה לבד מפחיד ומבהיל. ולא לחינם יש אימרה ידועה “צעקות של שמים” כשמתארים צעקות מפחידות ומבהילות (ובאמת תמיד תהיתי לעצמי מה פרוש האימרה, ושם כבר הבנתי) הפחד שם כל כך עצום, עד שאפילו צדיקים רועדים מלהגיע לשם. אך ההבדל בין צדיק לאדם פשוט, שאדם צדיק מגיע מלווה בצדיקים, ואדם פשוט מגיע ומתמודד לבדו, בבית דין של מעלה מונים את העבירות שאדם עשה ויש לו בושה גדולה מאוד מזה, השלושה צדיקים טהורים השופטים, בבית דין של מעלה, יש להם רחמנות גדולה וצער להעניש, אבל הם חייבים לעשות את תפקידם בלי משוא פנים, וזה מחריד ומזעזע, והפחד הכי גדול שבעולם הוא כאפס וכאין לפני הפחד האמיתי ששם, כשעוברים דרך בית דין של מעלה, יש להשם מאוד צער, כי השכינה צריכה להסתכל בכל מה שעושים לאדם, והיא בוכה עליו מרה, אבל לא ניתן לעשות דבר, שהרי האדם עצמו ברא את כל המזיקים והמלאכי חבלה השחורים, עם העיניים הרחבות, מהקצה האחד עד משנהו של העולם, ואם עבירה יותר גדולה, יש גם חיות מפחידות ודברים יותר גרועים, שעושים ייסורים קשים, ואם יש עבירות יותר חמורות, אז כל מכה של מלאך שחור, זה יותר מ-100 שנים של סבל וייסורים הכי קשים בעולם הזה. כשאדם רואה עצמו ברגע הראשון בשמיים, הוא רואה מיד מה זה מצוות ומה זה עבירות, שם אין בלבול אם הדבר הוא עבירה או מצווה, שם יודעים את האמת, ואדם רואה אפילו עבירה קטנה שעשה כעבירה חמורה. בעולם הזה, אישה שהולכת בצניעות לא יכולה לדעת מה יקרה לאישה שלא הולכת בצניעות, אבל שם בעולם האמת, אפשר לדעת מכיוון שמלאכים הלבנים שנבראו ממצוות הצניעות של האישה הצנועה, מלווים אותה ואומרים לה עד כמה ראוי שתשמח במצווה זו. שאם לא היתה עושה כן, אומרים לה מה היה יכול לקרות לה, כי השם רוצה שאותה אישה שהלכה בצניעות תשמח מאוד בחלקה. וכן כך זה בכל המצוות וחלילה להפך עבירות, כשאדם עובר עבירה מראים לו מה היה יכול להרוויח אם היה עושה מצוות, ובאותו זמן המזיקים כל כך שמחים להזיקו וכל מכה שלהם מרגישים כאלו זה ייסורים של אלפי שנים. ובאמת כשהחזירו לי נשמתי, הרגשתי שחייתי אלפי שנים, עד שהתפללתי להשם על זה ובקשתי את רחמיו, כי אני כל כך צעירה ולמה אני מרגישה כאילו אני בת אלפי שנים, ובקשתי מחילה מאיתו יתברך, וברוך השם, הצער הזה כבר עבר לי, אך עד היום אני מרגישה את הקשר לעולם האמת ואיני יכולה לשכוח כל מה שעברתי שם. וכל כך שמחתי שהחזירו לי את הנשמה כדי שאוכל לתקן את מה שקלקלתי. ובפרט כל כך חשוב לשמור על הצניעות ואם אישה מתפללת להשם בבגדים שאינם צנועים אז יש עליה קטרוג גדול למעלה, איך בת יהודיה אינה מתביישת להעמד כך לפני מלך העולם, והיא פוגמת בכבוד השם יתברך, כי הוא רואה הכל! ופרט צריך לשמור את צניעות הראש, כי זה מאוד חשוב בדרך היהדות, ובפרט היום עם כל המריחות שמורחים על הפנים (איפור) והולכים עם עגילים ארוכים, על הכל יתנו של דין וחשבון ולא ניתן להתחמק מזה. (ועדיף לדעת פה את האמת ולתקן מאשר לדעת שם בלי שום אפשרות לתקן רק ע”י עונשים קשים שהם מזככים את הנפש ומתקנים אותה) אחד הזכויות שיכולתי לרדת חזרה זה, שהייתי באמת הולכת בצניעות מכף רגל עד ראש אך בגלל ה”משהו” שלא הייתי מקפידה מספיק ואפילו ולא ידעתי שזה אסור, שם בשמיים כבר ראיתי הכל עלי. ולא היו צריכים להסביר לי וכך זה לכל אדם, ואם אישה רוצה לחוס על נשמתה וללכת בצניעות, היא צריכה לבדוק אם המטפחת שהיא לובשת מתאימה לרוח הצניעות, ואיזה סוג קשירה של מטפחת היא קושרת, ואם זה מספיק צנוע ולא בולט ואם הבגד שלה לא צר, קצר, או חלילה שקוף כי אם משגיחים ובאמת רוצים להיות צנועים אז יש סייעתא דשמייא והשם עוזר כשאדם לא יכשל, כי משמיים מסייעים לכל יהודי ללכת בדרך שחפץ בה. ומקטנות כבר צריכה האימא להשגיח על ילדיה ובפרט בצניעות, כי אם לא תחנך את בניה ובנותיה שבשביל זה בכלל היא חיה אז אוי וי, כי אפילו שתטען בעולם הבא שהיתה צריכה להביא פרנסה אל ביתה כי בעלה אברך לומד בכולל ואין להם כסף, זה לא פוטר אותה מחינוך הילדים, וכן האב חייב בחינוך ילדיו ואם באמת משתדלים השם עוזר, השם לא עוזב אף אחד וגם אישה אלמנה או גרושה או הורים חולים יהיה להם סייעתא דשמייא בחינוך ילדיהם אם באמת מקודם לכן מסרו את נפשם על חינוך ילדיהם, אז יהיה להם הזכות שזה ימשיך הלאה. והשם יעזור שכל הילדים, הגברים והנשים, כולם ילכו בדרך היהודית, כי כל אחד ייתן בסוף דין וחשבון הן בעולם הבא והן כשמשיח יבוא, כי בבית דין של מעלה יש על כל עבירה גיהנום ואם יש הרבה סוגי עבירות ישנם הרבה סוגי גיהנום, אך נקווה שנזכה כולנו לעשות תשובה ולתקן נפשותינו ונזכה לכל טוב סלה אמן ואמן!!!
המשך 23:02 26.05.2015שפה פוגענית
הסתה
דיבה
אחר
מה שלא עשו אושויץ הנעצים והציונים עשתה הפאה נכרית wigs, ומהפאה נכרית מתחיל כל הצרות ומה שלא עשו אושויץ הנעצים והציונים עשתה הפאה נכרית wigs, רק לשהות 10 דקות בעיר...
מה שלא עשו אושויץ הנעצים והציונים עשתה הפאה נכרית wigs, ומהפאה נכרית מתחיל כל הצרות ומה שלא עשו אושויץ הנעצים והציונים עשתה הפאה נכרית wigs, רק לשהות 10 דקות בעיר ב’ב או ירושלם במרכז ולראות איך הבני תיירא והחסדים הדפוקים אחרי שמתחתנים כדת משה וישראל [?] יוצאים עם האישה שלהם בוגרת סמינר בית יעקב שדומה בהופעתה החיצונית לשחקנית העולם התחתון כדברי הרב ווזנר ז”ל, ועין רמב”ם: אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין אותו עד שיחזור למוטב וכו’ בחפץ חיים הלכות ל”ה כלל ד’ ס’ ז’ ……לכן מותר להכלימו ולספר בגנותו בין בפניו…..צריך לשפטו לצד החוב…ולשפוך בוז עליו.. מותר לפרסמו ולגלות חטאיו בשער בת רבים וכו’ וזה מזכיר לי את הגמ’ על מה אבדה הארץ, שאלו לחכמים על מה האבדה הארץ ולא ידעו עד שיצאה בת קול מהשמיים ואמרה על עוזבם את תורתי, אם אין צניעות אין תורה, וזה הסיבה האמיתית. “סיפר ת”ח אחד מזקני ירושלים, כי רב חשוב אמר לו שכל הצרות בימינו מקורם בלבישת הפאה נכרית ד’ יצילנו”. הגרש”ז אויערבאך זצ”ל אוסר את הפאה. ודעת החת”ס זצ”ל בהגהת שו”ע נוטה לאיסור, ומוכח זאת ציין לשאלת יעב”ץ בשלושה מקומות שאסר וכו’ אלו שאוסרים לכה”פ משום ארבע סיבות שונות. א. אסור ליהנות משערות של מתים. ב. שיש בעיה של פריצות וניאוף וע”ז. ג. מראית העין וזה אסור אפ’ בחדרי חדרים. ד. יש איסור לעבור על “דת יהודית”. מה שלא עשו אושויץ הנעצים והציונים עשתה הפאה נכרית wigs בפרט של נשי החרדים הלטאים של הבני תיייייירה. גדול מחטיא… גדול מחטיא מהרג “ברוך שלא עשני אשה”!!! פאה נכרית מעגיל. כל אשה שלובשת פאה נכרית מקבלת גיהנום!!! ממש מ ז ע ז ע! הצרות משום הפאה נכרית. ומהפאה נכרית מתחיל כל הצרות… יהי רצון שנזכה לצניעות אמיתית. ואנכי גם אזכה להיות בצניעות אמיתית כרצונו ית’ ונראה משיח והגאולה בב”א כי האלוקים שונא זימה וד”ל
המשך 22:32 26.05.2015שפה פוגענית
הסתה
דיבה
אחר
חדוה
כל כך פשוט, אמיתי ונכון. כיף שיש עוד קולות שפויים במערכת...
20:50 26.05.2015שפה פוגענית
הסתה
דיבה
אחר