דעות

איך מתמודדים עם מציאות שגרתית של מיליוני אנשים הנתונים, בצורה זו או אחרת, תחת שליטתנו? איך יש להתנהג בסכסוך ארוך טווח, כאשר הכוח הצבאי שבידינו רב מכוחו של הצד השני ללא כל השוואה? בשולי פרשת הסמח"ט טוען קותי גלעד כי יש שאלות שהדתיים פשוט מפחדים להתעסק בהם

אבדנו את הראש. רק מקריאה של כל הכתבות וטורי הדעה, של אנשי השמאל ושל אנשי הימין, של הרבנים הציוניים-דתיים מול אנשי ארגוני השמאל, טוקבקיסטים מתלהמים מול טוקבקיסטים מתלהמים משהו לא מריח טוב, משהו מרגיש מעוות.

סגן אלוף שלום אייזנר קידש שם שמים ברבים, ולכן עלינו להתייצב מאחוריו בעצומות ובכל דרך אפשרית, ולהפעיל לחץ נגדי לעליהום ולמסע השחיטה האימתני שנעשה לו ביממה האחרונה ע"י ציר הרוע של השמאל-תקשורת.

רושם ראשוני קשה למחות. זו עובדה. כולנו נופלים בו. הרווקים שיוצאים ל"בליינד דייט", או האימא שפגשה את המחנכת של הילד באסיפת ההורים הראשונה. שלומית אשר מזכירה כי לא כל מי שהולכת עם מכנסים ברחוב היא חילונית, בדיוק כמו שלא כל מי שבוחרת להאיר את הצד החיובי של ההלכה היא מחזירה בתשובה.

לבקש מהצבא להתנהג בעדינות וברחמנות כלפי האויב זו דמגוגיה עלובה, המבקשת להחליש את כוחו של צה"ל ולפגוע במדינת ישראל. את תוצאותיה ראינו על סיפון המרמרה, כשמול מחבלים חמושים, שלחנו את מיטב לוחמינו עם כדורי צבע מגוחכים.

מבחינה אישית מעטים הם בני האדם שיכולים לטעון כי הם בני חורין אמיתיים. הרי כל בן אדם משועבד לפרנסת משפחתו, לגידול ילדיו ולשאר הכללים החברתיים שהופכים אותנו לאנושיים. בנוגע לכך אפשר אפילו לטעון כי שעבוד זה רצוי לנו וממלא את עולמנו בתוכן ממשי.

למרות ששותים בפסח ארבע כוסות יין, מעולם לא פגשנו בשיכורי ליל הסדר אשר התקיים כהלכתו. הרב ישראל רוזן מודאג מהאלכוהוליזם שפושט בישראל.

החלטתי להבהיר באופן נחרץ, לאלו שבאמת אינם מבינים. אנחנו הנשים הדתיות, לא משועבדות להלכה. אנחנו לא הולכות באופן צנוע, שומרות על אורך השרוול ועל הקוטר של המחשוף רק בגלל העובדה שאנו מחויבות לכך. להפך, בזכות שמירת ההלכה אנחנו זוכות בחירות האמיתית.

דיבורים על איראן מצטלמים, כנראה, יפה יותר באמצעי התקשורת, אבל הבעיה האמיתית נמצאת דווקא בתחושת המצוקה הכלכלית והחברתית של הישראלים.

בקריאת ההגדה של פסח איננו מוותרים על מי מהבנים, כולם אהובים וכולם זכאים למענה, כולל הבנים הרשעים, התמים ואלה שאינם יודעים לשאול. את התשובה הארוכה מקבל דווקא הבן שאינו יודע לשאול. ההשקעה בו היא שמבטיחה את רציפות הקיום היהודי.

אני מתבוננת באלבום התמונות המשפחתי, תמונות של הורי ממסיבת שבע ברכות בה יושבים יחדיו גברים ונשים צדה את עיני, החוגגים הינם תלמידיו של הרב צבי יהודה, אז מה קרה לנו? איך הגענו למצב בו אבות אינם יכולים לצפות בבנותיהן בנות ה-12? מה מניע את ההקצנה?

הציווי הראשון שנצטווה עם ישראל בדרך ליציאת מצרים, הוא שכל משפחה תקח לה שה (כבש או עז) בן שנה ולשמור אותו. אמנם "להכניס עז הביתה", זה לא נוח ואולי גם מסריח, אבל לא נראה עסק כל כך מסובך, אז מה העניין הגדול, שאותו אנו מציינים עד היום בשם 'שבת הגדול'?

זה בכלל לא משנה באיזה צד של המתרס אתה. הדתיים בארץ סובלים מכפיה חילונית. וחילונים? אלו שאינם שומרי תורה ומסורת? אל תדאגו, גם להם יש חיים לא פשוטים. הכפייה הדתית בארץ, רק מתעצמת מיום ליום. אז מה עושים?

אם פעם חרתנו על דגלנו את הקמת הישיבות כמושא שאיפותינו ביחס לכל מקום בארץ הרי שאולי הגיע הזמן לשנות את ההמנון המפורסם מ"ישיבות נקים בכל מקום" ל"קהילות נקים בכל מקום".

תאריך מצוין בחרו להם שופטי בג"צ כשקבעו את ה-1 באוגוסט כיום בו תצטרך המדינה לפנות את מגרון. התאריך חל בי"ג באב, בדיוק ביום בו פונו מרבית הישובים של גוש קטיף. אלא שהיום המתנחלים כבר לא תמימים, ואת מראות החיבוקים יחליף עימות אלים עם כוחות הבטחון. אפשר גם אחרת.

"אם אינכם יכולים, תושבי מגרון, 'לעמוד על שלנו' כלשונכם, נעמוד אנחנו על שלכם ונהווה אנו 'חומת מגן להתיישבות'." דוד אלעד מרמת מגרון לא מוכן לסלוח לתושבי מגרון על הסכמתם לפשרה לפיהם יתפנו מרצון מישובם.

כמעט כל סקרי העומק שנערכו בשנים האחרונות מלמדים על כך שרוב המגזר הדתי לאומי מצדד בעריכת פריימריז פתוחים שבהם ייבחרו מנהיגיו, אלא שרצון זה נתקל שוב ושוב בשלל תירוצים תמוהים והתחמקויות מצד ראשי המפלגות.

יש דברים שאי אפשר להתווכח איתם. אישה שבבאה בברית הנישואים צריכה לכסות את ראשה. אבל האם אישה נשואה שאינה הולכת עם כיסוי ראש, נחשבת בעינינו כפחות דתייה?

בכל כתבה על "הכביסה המלוכלכת" של הציבור הדתי לאומי, זאת אומרת: הומואים, גרושים ורווקות זקנות, תמיד יש תלונה על הציבור. איכשהו אותו מרואיין חף מכל פשע ותמיד הציבור או הרבנים הם האשמים במה שקרה לאותו מסכן. אולי די?