כמו בפרשת סא"ל אייזנר, ברגע שפורסם דו"ח מבקר המדינה, קפצו להם הצדדים לפי נוהל תגובה אוטומטי.

מחד, כלי תקשורת כלליים שראו כיצד הגרעינים התורניים יביאו אותנו לאיראן ומאידך ההתקרבנות הדתית שצעקה: "המבקר נגד הגרעינים התורניים"-  כאילו מוסד המבקר הצטרף לרשימת בג"צ-מר"צ-שלום עכשיו  ומה לו למבקר להתערב בסוגייה אידיאולוגית אם "זה מה שהציבור רוצה"?

אלא שכל מי שראה את הדו"ח שם לב לתמונה מורכבת יותר ואדגים אותה מתהליך שראיתי. הרבה מריבות פנימיות היו סביב הפרדת כיתות. בזה אחר זה, במהלך עשר שנים, הפכו מרבית בתי הספר היסודיים בחינוך הדתי, לבתי ספר נפרדים. הורים רבים הרגישו שהדבר נעשה ללא שיתוף, ללא התחשבות ולעיתים בערמה.

כשפנינו לראשי המערכת דאז, ביקשנו שההחלטה תעשה לפי קריטריונים ולאור תפיסת עולמו של הרוב המקומי. המפקח על בתי הספר היסודיים סרב. בינתיים, המשיכו המריבות והסכסוכים וביקשנו שוב, שנה אח"כ, שהחלטה בדבר תעשה במסודר לפי רוב ההורים ולא בשיטת "מצליח".

הפעם נענינו בכך שהיחידים שצריכים להחליט הם הרבנים הראשיים. – כן, הרבנים הראשיים הם שיקבעו את מדיניות החמ"ד בנושא.

מכיוון שאלו התשובות שניתנו, הרי שהשטח הגיע למצב של "כל דאלים גבר". כשאין קריטריון מוסכם, מתחילות המריבות, ה"פויילישטיקים" וה"פוליטיקות".

את חוסר המדיניות ניצלו חלק מהגרעינים התורניים (כן, רק חלק!), ע"מ שהמדיניות תקבע על פיהם. מבחינת כמה מאנשי הגרעינים, התורה ירדה מסיני הישר לתוך ישיבות מסוימות. רבניהם הם ההלכה ואיך יתכן שהחינוך הדתי ילך שלא על פיה. וכמו שאמר לי, בשפה שקטה, אדם "אמוני" במהלך ויכוח על הנושא: "אז תלך לחינוך החילוני".

לא היתה פה תפיסה של "אלו ואלו" וודאי שלא דאגה למנהג המקום. בחורים טובים חשו כאילו, בעצם הויתור שעשו שלא לגור בישוב מתבדל על קוצו של הר, הם זכאים שכולם, גם הרוב, יתחשב ויתכופף לפי תורתם.

אמת היא כי הפולמוסים המרעישים אירעו רק בכמה מקומות בודדים ואולם התפיסה המתנשאת הרואה את התפיסה החרדית לאומית כתפיסה ה"נכונה" היחידה, חדרה ומוחדרת עד היום ורומסת תחתיה רבים מאלה שמנסים להציע תפיסות אחרות, אך אין להם זמן וסבלנות לעמוד עליהן.

תמיכה אוטומטית

הטרגדיה נעוצה בכך שהציונות הדתית כולה וכך גם חלק מקברניטי המדינה הביעו תמיכה בלתי מסוייגת בגרעינים מבלי להבין שכמו בכל דבר מצליח, צריך לשים גבולות והנחיות. רבים מתומכי הפריפריות, לא תפסו שגם שם, באותה עיירה רחוקה, נמצאת לה קהילה מקומית, חיה ותוססת אשר לה מנהגים והבנות משלה.

ערעור על אותם מנהגים, גם בתואנה של "חיזוק", עלול להביא לקריסת הקיים. יתרה מכך, ברצון הנכון של המדינה, לצמצם את נהירת התלמידים לרשת "אל המעיין" ודומותיה, לא כולם הבחינו בין סוגי הכיפה ולעיתים חיזקו את אלו שבונים אותה מערכת חרדית, נבדלת ומופרדת, רק עם כיפה סרוגה.

דו"ח המבקר שעוסק בכמה סוגיות לא בא אלא ע"מ להבהיר שחייבים למצוא מדיניות ביחס להפרדה, ביחס לשעות החול, ביחס לשעות "מלמדים" ועיסוקם וכו' וכו'. הדו"ח לא קבע עמדה אידיאולוגית עצמאית וגם לא יצא כנגד מוסד הגרעינים התורניים המבורך, אלא הצביע על בעיות רבות שארעו בתהליך כניסתם לבתי ספר קיימים.

אם מרבית ההורים רוצים חינוך חדרי לאומי- כך יהיה. אך אם רק מיעוטם רוצה זאת וכופה זאת, כאילו בנועם, על השאר- זה לא תקין.

בינתיים, עד היום, כבר הרבה ליקויים תוקנו ונדמה שגם גרעינים רבים למדו את הלקח. כיום כבר מובן, שהשליחות וההקרבה הם לא רק ביחס לאלו שבאו מרחוק לשבת בערי המרכז, אלא גם ביחס לאלו שישבו שם מקדמת דנא.

במסמך המרכזי לקראת שנת הלימודים תשע"ג נכתב שאחד המדדים להצלחת בי"ס הוא "קליטת ילדי גרעינים תורנים". זהו חידוש מרענן משום שפעם היתה תפיסה רחבה שחשבה שהגרעינים, מתוקף שליחותם, הם מעין בעלי הבית על המוסד החינוכי והם "יסבירו" למקומיים מה נכון לעשות. היום, לשמחתנו, כבר ברור שהתושבים המקומיים הם בעלי הבית והם אלה שצריכים להשתדל על מנת לקלוט את כולם.

==

שמואל שטח הוא מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה.