דעות

בשיא הלחץ הציבורי לפני חודש, בנימין נתניהו בלם את המשך החקיקה המשפטית ומשך לכיוון חדש. מאז מחנה הימין הבהיר שהוא לא מתכוון להישאר בשקט ומציב לנתניהו אתגר מורכב

"מה אני יכול לעשות בשביל עם ישראל בגיל שמונה?", שאל אותי בתמימות ילד בבית ספר יהודי בניו יורק. סיפרתי לו על משהו ששמעתי פעם, לפני הרבה שנים, כשהתחלתי לנסות לשמור מצוות

שואלים אותי הרבה פעמים כעיתונאית מה הסקופ הכי גדול שסיקרת. התשובה שלי היא: הסקופ הכי גדול הוא הסיפור של עם ישראל. אין בעולם סיפור יותר מלהיב מהסיפור שלנו, ומהפרקים שעוד נכתוב בו

הרבנית יהודית אפרתי, חברה של בני משפחת די, מספידה בטור את מאיה, רינה ולוסי הי"ד שנרצחו בפיגוע בבקעת הירדן: "כל כך הרבה אור היה בשלושתן, ועכשיו הוא חסר בעולם"

לפני היציאה מבית העלמין מניחים אבן על המצבה, ולאחר שיוצאים נוטלים ידיים במים חיים. אלו לא רק מנהגים טכניים, זו תפיסת עולם

במיוחד בימים כאלה לכולנו יש אחריות. אפשר לחלוק. מותר ואפילו צריך להעביר ביקורת כשחושבים שנעשה עוול. הביקורת יכולה להיות קשה, אפילו מאוד.

אמש חזינו כיצד ה"ראשון לציון" משדל שר בממשלה לתקצב רשויות על פי מבני בתי הכנסת שיבנו בה, ביודעו כי שוחד ומעילה בפיו. אך איני כותב זאת לאוזניו, אלא לרבני הציונות הדתית: עד מתי תדבק לשונכם לחיככם?

במה שונה כאב המשפחות השכולות על התנהלות הממשלה או נציגיה מכאבי המשפחות שנה שעברה, או אחרי מלחמת לבנון השנייה, או אחר הגירוש מגוש קטיף?!

כולם רוצים גאולה, אבל מה בעצם אנחנו מצפים שיקרה? על מנת להבין למה אנחנו מחכים, אנו נדרשים לרומם את המחשבה ומתוך דברי הרמב"ם בהלכות מלחמות ומלכים לראות את התמונה השלמה

בעוד יומיים נציין את יום הזיכרון, ובמקום להתעסק בהנצחת הנופלים אנחנו מתעסקים בפוליטיקאים שיגיעו או לא יגיעו לבתי העלמין, והאם הם יעזו לשאת נאום או לשתוק ביום הכי חשוב בשנה

מצבו של העם היהודי בשנת ה75 לעצמאותו הוא בין הטובים ביותר בתולדותיו, ובשנת ה-100 למדינת ישראל המצב יהיה עוד יותר טוב. בעזרת ה'

ברגע ההתייחדות כל אחד מאיתנו נושא עימו דמות של נופל. במהלך הטקסים עלינו לצמצם עצמנו לכאב על אובדנה ולהיאחז בה כמגן מכל רעש אחר. רק לזכור, לכאוב ולכבד

לא תמצאו אותנו אומרים כיום "הגיע זמן מרזל" או "הגיע זמן בן-ארי". אנחנו זועקים – "הגיע זמן האמת", "הגיע זמן אידיאולוגיה". צריך להילחם בשקר, ואפשר גם לנצח את השקר

איזו תשובה קצרה ומוחצת לרואי השחורות: העולם מלא בריות ואילנות, והם טובים, ואנחנו מברכים על ההנאה מהם. יש עוד הזדמנות לברך

איך יתכן שיש בתוכנו המאיימים לפורר הכל ולראות את ברלין כחלופה?! מעבר לסכלות התהומית זוהי כפיות טובה נוראית וחוסר אחריות לאומי, כנראה טרם השכלנו להבין מה עבר עמנו ובעיקר מהי תכלית ייעודו

הבנתם למה אני כל כך אוהב את השלט בכניסה למשרדי: "Virgin" בלונדון? כי נפל לי האסימון שכדי להגשים חלום צריך קודם כל להתעורר. אז התעוררתי, הפשלתי שרוולים, וכינסתי ישיבות עם עצמי, ועם העבר שלי, ועם העתיד שלי, ובעיקר עם ההווה שלי. וכמובן גם עם הילדים שלי. התעוררתי ונסעתי לצפון

אם יש בעיה שצריכה להטריד כל חברה אנושית לאחר מלחמת העולם השנייה היא איך מונעים את השואה הבאה. ושואה הבאה יכול וכבר כאן, יכול והיא מתחוללת במקום אחר, ויכול והיא עוד תשוב ותכה בעם היהודי פעם נוספת

סבא שלי ראה את המוות 3 פעמים , אבל כנגד כל הסיכויים, חייו ניצלו. אחרי שמשפחתו נספתה בשואה, זכה סבי ז"ל להקים משפחה לתפארת, ועכשיו תורנו, לספר את סיפור הנס, את סיפור הניצחון

להיות בקשר דורש ממך לשים הרבה פעמים בצד את הזמן הפרטי שלך, לגייס כוחות, לתת מעצמך על חשבון דברים שאולי היית רוצה לעשות למען עצמך. אלו הם קורבנות

לפעמים נראה שהקואליציה הזו נהנית להשאיר את מדורת המחאה של השמאל בוערת. כל כמה ימים מישהו מוסיף קיסם, או גזע. הגיע הזמן להתעשת