תקראו לי מזוכיסט אבל יצא לי לצפות במהלך המבצע האחרון בשידורי הטלויזיה הבלתי נגמרים – מלל ועוד מלל שרק חוזר על עצמו בוורסיות שונות. ככה זה שמביאים לאולפן 'מומחי ביטחון' 'יוצאי שב"כ', 'בוגרי מכון מחקר ביטחוניים', 'פרשנים ביטחוניים' – בקיצור, אנשים נפלאים שרואים את הדברים דרך משקפיים בצבע אחד ואחרי זה כולם מגיעים לאותה מסקנה – 'אין פתרון'.

נו מה הפלא. אנשי ביטחון יכולים לפתור בעיות ביטחוניות, אבל לא יכולים לפתור בעיות שהובילו לבעיות ביטחוניות. אז היו כמה מעטים שהציעו את מילת הקסם 'אופק מדיני' אבל זה גם נשמע כמו העלאת גרה – משהו שכבר לעוס מכל הכיוונים.

זה לא שאני חושב שיש פתרון קסם, או או אפילו פתרון בלי קסם. אבל אנחנו שהמצאנו את האבטיח ללא גרעינים לא יכולים לחשוב על עוד פתרונות? כלומר, היה אפשר להביא לאולפנים אנשים מתחומי חשיבה אחרים – מפילוסופים, אנשי רוח, אנשי דת, תורת המשחקים. אפילו אני חשבתי על פתרון בנוסח ועידה בינלאומית בחסות מדינות ערב, המעצמות סין וארה"ב עם הצבת משקיפים וגזרים רבים (פיתוח, תקציבים) לצד מקלות בערבות בינלאומית. ואם אין פתרון כי בכל זאת מדובר בארגון בעל דוגמא דתית פונדמנטליסטית בשליחות איראנית, אז צריך לחשוב על משהו יותר רחב.

ארגון 'תג מאיר' מחלק פרחים לסוחרים ברובע המוסלמי ביום ירושלים (צילום: איתן אלחדז ברק)

זה לשאלת 'הפתרון'. בשאר הזמן שצריך להעביר באולפנים (לקחים למבצע הבא), הייתי רוצה דיון לא רק על כאן ועכשיו אלא משהו שקצת יכבד את האינטליגנציה של הצופים – הייתי רוצה לשמוע מה קורה בבית הכלא הגדול בעולם כמו שמכנים אותו – האם זה נכון שחצי מהאנשים שם מכורים לסמים ומשככי כאבים? אולי קצת על ההיסטוריה היהודית של עזה ? (מרבי ישראל נג'ארה ועד נתן העזתי) מה קורה שם מבחינת תרבות, תעסוקה, איך זה בכלל שהחמאס שהוא סוני הופך למעין בן חסות של האיראנים שהם בכלל שיעים?

עוד לא הסתיים המבצע, וכבר מדברים על הסבב הבא. מעין גזירת גורל שנכפתה עלינו וכולם מהנהנים בראשם. בתור אחד שמסתובב כמה שנים בישראל ומתעד טקסים, מנהגים וחגים מכל הדתות והעדות אני היום מבין יותר מתמיד ששאלת הפתרון לסוגיה הפלסטינית היא אינה רק שאלה של סימון גבולות, הגדרה עצמית וזכויות אדם, זוהי גם סוגיה דתית וגם על זה צריך לתת את הדעת. כשאני אומר לפלסטיני שהמקום הזה לא שייך לי או לך אלא לאללה, זוהי נקודת התחלה שיכולה להוות אפשרות לשיח שמגיע ממקום של אמונה, של ענווה ושל כיבוד מסורות.

מערכת כיפת ברזל מיירטת רקטות במבצע 'מגן וחץ' (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

אנחנו לפני מצעד הדגלים, וזו אולי השעה להזכיר שאני גם רוצה לצעוד עם דגל שלושת הדתות. כי במזרח התיכון 'מקומות קדושים' צריכים להיות כך, לא מפאת זה שנלחמו, כבשו ושפכו את הדם עליהם אלא בגלל זה שאנשים באמצעות מעשיהם הנאצלים, הכבוד, הסובלנות וכמו שאומרים ידידיי הסופים 'אלו שניהלו גי'אהד על האגו' – רק כך מקומות נעשים 'קדושים', באמצעות מעשים קדושים.

הכותב הוא חוקר ומתעד טקסים, מנהגים וחגים בישראל. מחבר הספר 'להחזיר את הקסם ליום יום – מסע אל הטקסים הנסתרים בישראל'.