במסדר הכנפיים ישנו ריטואל קבוע – מעבר של הצוות האווירובטי של חיל האוויר מעל מסיימי הקורס, בעודם משליכים את כובעי הקסקט לשמים, תוך סיום שירת ״התקווה״. ביום בו זכיתי לסיים, נמס ליבי ודמעו עיניי לרטט המילים ״ארץ ציון וירושלים״. היה לי קל יותר להבין ״איך זה קורה שצנחנים בוכים? איך זה קורה שהם נוגעים נרגשים בקיר? איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר?” כפי שכתב חיים גורי בשירו.

״גם אני פרצתי בבכי כששמעתי ברדיו ששחררו את הכותל המערבי״, סיפרה לי סבתי באחד הימים, ״ואף אפיתי עוגה לכבוד החג״, הוסיפה. ״ספרי לי עוד סבתא, בבקשה״, ביקשתי. ״מוטה גור, מפקד חטיבת הצנחנים, הודיע לחייליו בקשר: ״אנו נהיה הראשונים שנכנס בשערי העיר העתיקה של ירושלים, העיר עליה חלמנו ולה נכספנו במשך דורות. האומה היהודית ממתינה לניצחוננו. ישראל מצפה לשעה היסטורית זו. היו גאים״,

ובתום הקרב ריגש את האומה כולה כאשר הכריז ״הר הבית בידינו״, דקלמה סבתא, ופניה דמעו כאילו ממש עכשיו שוחררה העיר. ״והרב הצבאי הראשי, האלוף שלמה גורן, רץ אל הכותל והריע בתקיעת שופר״, אמרה ופניה קרנו מאושר. ״מה שופר כזה כמו ביום כיפור?״, שאלתי. ״ממש כך, כזה שלאחר שתוקעים בו בסיום יום הכיפורים, שרים כולם ״לשנה הבאה בירושלים הבנויה״, כמו בסיום ליל הסדר״.

2,000 שנה ידענו שנחזור אליה

מה יש בה בעיר הזאת, שעל בניינה התפללו ואת ארבעת צומות חורבנה צמו הסבים והסבתות שלנו משך 2,000 שנה? שערגה וכיסופים עזים גרמו לגולי בבל לקונן: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון… איך נשיר את שיר ד׳ על אדמת נכר׳, ולחתן היהודי משך כל הדורות לצטט מן הקינה: ״אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי. אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי״, הגם שהייתה העיר חרבה ומרוחקת אלפי קילומטרים? העיר בה מלך דוד, בה נבנה בית המקדש, שאת כינונו בירושלים העלו מתתיהו וחמשת בניו על נס המרד. שכאשר רצה אדריאנוס להחריבה ולקרוא שמה איליה קפיטולינה, פרץ מרד בר כוכבא.

בעומק החורבן, צוטט ר׳ עקיבא, גדול התנאים, את נבואת הנחמה של זכריה הנביא: ״עד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם ואיש משענתו בידו מרב ימים. ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה״. הוא ידע שכל עוד חי העם, לא ניתן יהיה לעקור את ליבו, ושיום אחד ישובו בניו לכונן את תפארתה של העיר.

רק מכוחה של ירושלים, הלב של עם ישראל, יכלו התנועות הציוניות לקום. ציון שאלה תמיד לשלום אסיריה והם שמרו לה אמונים. חיבת ציון, חובבי ציון ופועלי ציון, נשאו בגאון את שמה. ״אין ציונות בלי ציון", קרא זאב ז׳בוטינסקי בקונגרס הציוני השישי ב – 1903 בו הועלתה תוכנית אוגנדה. צ׳לנוב באותו קונגרס ביטא מרחשי ליבו את הקשר העמוק של עם ישראל לירושלים: “עצם השאלה מדוע בחרנו בארץ ישראל מוכיחה את אי הבנת מהות התנועה ציונית. לא הציונים בחרו בציון, ציון, יותר נכון הכמיהה , הולידו את הציונים…״.

במלחמת תש"ח באחד המבצעים לפריצת המצור על ירושלים, טבע בן גוריון את המושג – "אין מדינת ישראל בלי ירושלים". ונשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט לנדוי ניסח בתמצית את הציונות כך: ״השאיפה לציון, ומה היא ציון, אם לא הר הבית, הר הזיתים, העיר העתיקה".

הצנחנים הותירו את המורשת לכולנו

זו העיר שמתוכה בישרו נביאי ישראל חירות, צדק ושלום לעולם כולו, ושלאור חזונם, קראנו להשתית את מדינת ישראל, כפי שביטאנו זאת במגילת העצמאות. זוהי "עיר שחוברה לה יחדיו״, שרק בעתות אחדות באומה, אנו זוכים לשוב אליה כבראשונה, ולכן שוחררה העיר דווקא כאשר התכוננה בפעם הראשונה ממשלת אחדות בישראל. מאז מדי שנה, ביום כ״ח באייר, עשרות אלפי בני נוער עולים לכבוש את רחובותיה בריקוד ובשירה, להביע את שמחתם כמו את שמחתה, לתת לאחדות תחושה של שלמות, מימד של נצח. שלובה בשמחה זו הכמיהה הטבעית לירושלים לצד הבנה מושכלת בדעת מהי מקומה של ירושלים היום בחיינו.

הקרב על ירושלים היה מן המרים והקשים במלחמת ששת הימים, 182 חיילים מתוך 779 חללי המלחמה נפלו במערכה על ירושלים. הם לחמו בחירוף נפש ובגבורה רבה. הכיצד? ״אולי זה מפני שבחורים בני י”ט, שנולדו עם קום המדינה נושאים על גבם אלפיים שנה”, חתם חיים גורי את שירו, בנסותו להסביר מדוע בכו. בבכייתם, בנוגעם בקיר, במעברם מן הבכי אל השיר, הותירו הצנחנים הגיבורים את המורשת המופלאה לומר ברחבת הכותל: ״אני נשבע״.

הם נשבעים אמונים להגן על מדינת ישראל, על העם היהודי בארצו. קשה להסביר רציונלית את הקשר העמוק והשורשי של עם ישראל לעיר בירתו הנצחית, אך מבחינה רגשית שהיא למעלה מן השכל, אני באופן אישי חש כמו הצנחנים, שאני כל כך מאוהב בה, שהייתי רוצה להישבע לה אמונים ולומר לה תחת חופה וקידושין – ״הרי את מקודשת לי ציון, כדת משה וישראל״.

==

רס״ן (במיל') שי קלך הוא טייס קרב לשעבר, יו״ר פורום טייסים לטוב.