קצרים לסופ"ש: הגיגים על מה שהיה לנו השבוע

הזירה המוניציפלית געשה עד ליום הבוחר, יום שלישי. מועמדים כיערו עיירות שלמות בדמות דיוקנם שלצידם סיסמאות נבובות. הציבור הגיב באדישות מה למרקחה של אנשים שהאגו מוביל רציני אצלם, אך הסיסמה שהם עושים, טובים ובשביל התושבים והעיר, מרצדת לפניהם כאמירה יח"צנית צינית. כולם מספרים לנו איך הם יכלו לעשות לביתם אך הם מקריבים מעצמם רק לטובתנו. הציבור כנראה כבר לא קונה את זה ולא את הבטחות הבחירות.

כמו שמציע חבר הכנסת שטרית צריך להפריד בין הבחירות המוניציפליות לבין המפלגות הגדולות שמתמודדות לכנסת. זה שהליכוד מציג מצע מדיני כזה או אחר, לא קשור לצרכיה העירוניים של הוד השרון, יהוד או כרכור. הבחירות צריכות לעסוק בבעיות המקומיות, להציע פתרונות מקומיים ושאנשי המקום ייקחו בו חלק.

הצעד הכי ציני היה להביא את משה ליאון, מוכשר ככול שיהיה ולהנחית אותו על ירושלים. נכון שלירושלים יש ערך לאומי כבירת ישראל, אך כמו שהוא רשם בכרזותיו "התושבים לפני הכל". נכון, לפני הכל. יש שם תושבים שגרים, לפני הג'ובים הפוליטים והתפקיד שיהיה בדרך לתפקיד הבא בצמרת הליכוד. או הדילים שהיו, או לא בין מפלגה זו או אחרת.

אכן אי ההשתתפות בכל בחירות היא בעיה לשיטה הדמוקרטית, האנשים מצביעים ברגליים שהם לא מתחברים לשיטה. נבחרי הציבור לוקחים את מקור הלגיטימציה שלהם מידי התושבים, אחוז נמוך מעיד על חוסר אמון. נכון שהדבר נובע לפעמים מאדישות גרידא, ולא מצפים שאת כולם זה יעניין, אך בדמוקרטיה הדבר צריך להוביל לחשיבה מחודשת. אדם קרוב אצל עצמו. נדבך על גבי נדבך צריכים להיבנות עד לפסגת רשות העירייה. וועדי השכונות, והנהגת אזורים בעיר שעליהם נציגי העירייה וראש העיר. הדברים צריכים לצמוח מלמטה.

ולפני ההתמרמרות הכללית יש לקחת בחשבון תושבים שגרים שנים ספורות בעיר ועדיין לא הבינו מי נגד מי, או איפה זה מפגש השייח' (שקיבל פרסום לא רע). לכן הבחירות לא בדיוק בראש מעייניהם

שאגת האריה הקשיש

אם משה ליאון היה לוקח בירושלים (וקריספל באלעד) הדבר היה מעיד על עצמה בלתי נדלית של אריה דרעי לאחר כיבוש ש"ס מחדש והמלכת הרבנים הראשיים. הדבר המדאיג הוא שזה לא היה כל כך רחוק שזו תהיה המציאות. אבל יש פסע בין כישלון לניצחון והוא משמעותי, מי יודע עם תלונות התושבים אולי גם בבית שמש לבסוף הוא יפסיד.

וש"ס הגדולה מה יהיה עליה? זה מה ששואלים עכשיו בצל פטירתו של מרן.

פעמים רבות מנהיגים, או אישים רבים גדולים במיתתם יותר מחייהם. משום שאז יש הדוחפים להציג את מורשתם ופועלם ללא לאות והחסרונות נשטפים כלא היו. מגיע דור אשר לא ידע, ומבן אנוש הופך הרב, הח"כ או הש"ץ לדמות אלמותית. במקרה של מרן שאכן היה ענק, בש"ס כל כך הגזימו עד שזה נראה בדיחה גרועה. ההתעסקות הכפייתית וחסרת המנוחה בצרכים הפוליטיים בצל מרן עיוותו את דמותו ושימושה.

ירושלים של זהב

"אף אחד לא ילמד אותי ואותנו על ירושלים והצורך והחשיבות בשמירה עליה. ירושלים זה לא עניין דתי-חרדי, זה עניין לאומי ורגש אישי עמוק". אמרה השבוע השרה לבני בעקבות הצבעת החוק שתעגן את ירושלים ולא תיתן לסחור בה. אז אני שואל כמה שאלות:

א. מה כן ילמדו אותך? ב. אם ירושלים היא עניין לאומי עמוק אז מה אכפת לך שמעגנים את זה בחקיקה? אנחנו רוצים חוקה כדי שכל ממשלה תכבול את עצמה לערכים המרכזיים של מדינת ישראל והעם היהודי. אם יש צורך לא לעשות כן זה רק מפני שאין עוד הסכמה רחבה על מרבית הדברים, אבל אי אפשר לרומם את חשיבות ירושלים ובאותו משפט להגיד שלא יכבלו את הממשלה. ג. על בסיס מה את רוצה שהציבור יפקיד את גורלו בידיך? אכן יש לכם מנדט בתור ממשלה, אך זו ממשלה של איחוד קרעים בתוך הציבור, נראה שגם בתוך הממשלה אין אחדות דעים לגבי עתיד ירושלים וגבולות ישראל, לכן נזעקים לעגן את מה שיש רבים שחוששים שתוותרו עליו (ויתורים אחרים של ממשלות עם או בלי מנדטים לא הביאו להישגים מזהירים, לא ביטחונית ולא חברתי).

כוכבים בשמי ארצנו

ריהאנה נגעה ברגליה המכושפות בארץ הקודש, שכשכה באמבט המלח המפורסם שלנו ואבוי איחרה למאות הנלהבים שחיכו לה. חברים אגלה לכם סוד, ככול שתעריצו אותה יותר יהיה לה לגיטימציה ככוכבת לירוק עליכם ועדיין לקבל ים של אהבה- אלה החוקים תכירו, אנחנו מתגעגעים לימי האצילים אז אנחנו מעריצים יפים, יפות, שרים ושרות שנוגעים לנו במקומות נחותים בנפש, אך ממלאים חללים גדולים יותר שאנחנו מזניחים במקומות אחרים.

ומכיוון אחר, אני מניח שאחוזים רבים מהקהל שם היו מהסוג שמגיע למדבר יהודה, או מצפה רמון עם עקבים גבוהים ושואל את עצמו מה זה החור הזה?, בחיי איך אנשים גרים פה? וואלה לאן לקחו אותנו לשום מקום? אז זה מה שריהאנה שאלה את עצמה, רק שהיא גם קיבלה על זה צ'ק שמן.

ושוב בחירות מקומיות

כמה אירוני זה לראות יומיים אחרי הבחירות את הפוסטר ענק הממדים של המפסיד כשהוא מבטיח שהוא הולך להיות ראש העיר וחיוך של מנצחים מרוח לו על פרצופו.

לא לציטוט

מסתבר שכשאנגלה או פרנסואה מדברים בטלפון יש עוד כמה אנשים שמקשיבים. אני יודע שאנשי הקונספרציות יוצאים מכליהם מרוב שימחה והתרגשות, הרי עכשיו כל מה שהם מפמפמים לנו שיש שני אנשים רעים עם סיגרים שמנהלים את העולם מוכח קבל עם ועדה. לדידם של אלה האנשים עם הסיגר שותלים את המחשבות בתוכנו דרך סרטים ופרסומות, וכל ההבניה החברתית, הם קובעים את סדר היום ועוד מעט הם גם ישבטו אותנו שנהיה עבדים נרצעים שלהם. אני כשלעצמי רגוע כל עוד זה ארה"ב עושה את זה ולא למשל טורקיה, איראן, או גרמניה.

קניתי אך טרם הספיקותי

הייתי במוסך וגיליתי שאני אוהב יותר קפה של עניים (כן זה שפותחים עם כפית ונשמע פק). הכל טוב ויפה, ואז הגעתי לעבודה והיה גם של עניים וגם מגורען כל שהו, לא יכולתי להכין של עניים הידיים נשלחו לבד למגורען.

אכן אנחנו חושבים שאנחנו מחליטים את החלטותינו בעצמינו, אך יש מכבש של לחצים פרסומיים שגוררים אותנו להחליט מה טוב ו"איכותי" ומה נחות, לאו דווקא בגלל איכות החומרים.

בעניין הזה, מקומם אותי הלחץ הפרסומי חברתי בענייני ספרים. כולם צריכים לקרוא תיכף ומיד כל ספר שקיבל פרסום ויצא לאחרונה. ספר זה לא עיתון, הוא נכתב לשנים. לא חייבים לקרוא במהרה את "שתיים דובים", רק כי הוא יצא עכשיו והוא מסוקר ומדובר. גם ספרים אחרים של מאיר שלו (לצורך הדוגמה), רלוונטיים היום בדיוק אותו דבר. עיתון דאשתקד לא מעניין ספר כן

וזה עדיין לא אומר שכמה אנשים עם סיגר מנהלים את העולם, יש המון כוחות בחלל העולם, בעלי אינטרסים מנוגדים.

שאלת השבוע:

איפה זה מפגש השייח?