הבחירות לרבנות: כשלון הפוליטיקה הציונית דתית

מבלי להתייחס לאישיותו הרבנית של הרב מצגר, מי שהיה צריך ללמוד את הלקח מהנצחון החרדי במאבק על הרבנות הראשית, הם הפוליטיקאים הציונים דתיים, שמאז לא עשו שום דבר כדי להבטיח כי בבחירות הבאות, קרי הנוכחיות תובטח בחירתם של רבנים ציונים דתיים.

ההפקרות וחוסר ההסתכלות למרחק של אותם נבחרי ציבור זועקת לשמיים. כידוע את הרבנים הראשיים בוחרת ועדה ציבורית המורכבת מ-150 חברים, כשמונים רבנים ועוד כ-70 נבחרי ציבור. הועדה הקודמת הייתה בשליטה של ש"ס והחרדים, ובציבור הדתי פשוט נרדמו בשמירה ולא דאגו ליצור גוף בוחר ציוני יותר.

ארבעה ראשי ציונות דתית היו בעשר השנים האחרונות, אפי איתם, זבולון אורלב, הרב דניאל הרשקוביץ ונפתלי בנט. לאחרון יש נסיבות מקלות, הוא נכנס לממשלה בפרק זמן קצר מכדי לשנות את הגוף הבוחר, אך גם הוא לא חף מהכשלון להעביר את חוק הרב עמאר – הרב אריאל, שהיה מבטיח לפחות רב ציוני דתי אחד.

● מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן

במשך עשר שנים, ישבה הבית היהודי או המפד"ל לפחות שש שנים בממשלה, כשבחלק מהזמן גם בלי חרדים (ממשלת שרון). בזמן הזה היא יכולה הייתה לשנות את הרכב הגוף הבוחר כך שיבטיח רוב ציוני דתי בועדה גם בלי לשנות את מהות הגוף הבוחר. להוסיף רבני קיבוצים ומושבים על חשבון רבנים אחרים, להוריד את מספר אנשי המועצות הדתיות הגדולות, או לחלופין לדאוג שימונו ראשי מועצות מטעם הציונות הדתית.

אם הולכים יותר בגדול, אז מה הפריע לשנות את שיטת הבחירה לרבנים הראשיים מגוף בוחר של 150 איש, לועדה קטנה כמו הועדה לבחירת שופטים או פתרון יצירתי אחר.

עשר שנים, ארבעה ראשי מפלגות ועדיין ביום שלפני הבחירות אין שום הבטחה לבחירת רב ציוני, כשגם אם ייבחר, הבחירה נעשתה אחרי מסע ארוך רווי בדילים, בהשמצות ובעיקר בהורדת קרנה של הרבנות.

גם אם ייבחר מחר רב ציוני דתי, ואפילו שניים, הרי שמדובר באחד הכשלונות הגדולים ביותר של הפוליטיקאים הדתיים בעשור האחרון, ייתכן ואפילו גדול יותר מאשר הכשלון במניעת ההתנתקות.