"לבחון למה הפעם הפסדנו כדי שבפעם הבאה ננצח"

אמנם הפסדנו את הקרב, אך כמו שאמר אותו מנהיג, לא הפסדנו את המלחמה. אדרבה, אנו מנצחים במלחמה, ויש כבר400,000 איש ביש"ע.

כמובן, יש להתבונן למה הפסדנו בזה הקרב, כדי שננצח בפעם הבא בקרב. כמו שאומר הרמב"ם במורה נבוכים: איזהו חכם, היודע דבר בסיבותיו. כי יש לרפא את הסיבה ולא רק את התוצאה. או כמו שכתב מרן הרב קוק: "שלא לבד האנשים צריכים תיקון, כי אם גם המחשבות, שהמחשבות המשוטטות בעולם הן הנן הגורמות את מעמד האנשים" (מאמרי הראיה 85). גם אם נחליף את הבג"ץ ואת הממשלה, לא פעלנו מאומה, כי הבאים בתור, יאחזו באותה המכשלה.

ומה היא אותה מחשבה מכשילה המתהלכת בדעת הקהל? – חולשה ביחס לבעלותנו על כל מלוא רוחב ארצנו. כבר כתב על כך רבנו הרב צבי יהודה לפני קום המדינה, במאמרו "תמימים נהיה בעם ובארץ" (לנתיבות ישראל ח"א), שאנו עוד לא מעיזים לקום כאיש אחד בלב אחד ולהכריז מול העולם כולו: הארץ הזאת, כולה, שלנו היא! זו תוצאה של חולשה גלותית שהתעצמה עם השואה.

האמת חייבת להיאמר שגם תעוזה לדבר על מדינה חסרה לנו זמן רב, והרצל נחשב שנים רבות לאדם חולמני ולא רציני. רבים סברו אז שכל תקותנו היא התיישבות בארץ תחת שלטון זר. עד שתשוקת המדינה התחזקה, ולבסוף היא נהיתה וקמה. בזכות מה? חינוך והסברה, נאום וכתיבה. המדינה היא עובדה, אך היא קמה בזכות אידיאל, רצון, תודעה, אמונה.

אבל ביחס לכל מלוא רוחב ארצנו, עוד לא קיימת אותה אמונה, אותו אידיאל. ובכל זאת יש כאן תמיהה עמוקה: כיצד יתכן שכבר מאה שנה, עם מתלבט מה הן גבולות ארצו? איפה מצאנו דבר כזה אצל אנגלים ופולנים, צרפתים או איטלקים. והתשובה היא שזו תוצאה של תופעה עוד יותר עמוקה: התלבטות מה הן גבולות העם. אם אנו מבינים שאנו עם ד', עם התנ"ך, עם התורה, – אז ארצנו היא ארץ ד', ארץ התנ"ך, ארץ התורה. אבל אם הגדרת העם מבולבלת, אז הגדרת הארץ הינה מבולבלת: ארץ כל תושביה, מדינת כל אזרחיה. אם גבולות האומה מטושטשות, אז גבולות הארץ מטושטשות.

מעשה במנהיג גדול שהעיז לומר: יהודה ושומרון הוא לנו כמו שאלג'יר היתה לצרפתים. בודאי אם יהודה ושומרון הוא סתם שטח כבוש, אכן אין לנו מה לעשות שם – מלבד שיקולים ביטחוניים-כלכליים. אבל אם אנו מודעים לכך שכל ארצנו היא בשר מבשרנו, אז בודאי שלא נפקיר ממנה מילימטר אחד.

מכאן אנו מבינים מה התרופה: להגדיל באומה את האמונה, את התודעה, את האידיאל. לא די במעשים. צריך גם אמונה. כל דבר בעולם מורכב מאמונה וממעשים. מעשים לבדם הם גוף בלי נשמה וסופם לקמול. אמונה לבדה היא שירה רפויה המרחפת באויר.

כך לענייננו, יש להמשיך לפעול במרץ בשתיים: א. תודעה לאומית, הסברה, חינוך. ב. התישבות ובניה. בסופו של דבר, מי שקובע זו דעת הקהל, כי גם הממשלה וגם הבג"ץ רוצים להתיישר על פי דעת הקהל כדי להתמיד במשרתם.

כאשר העם מאס בשמואל הנביא שרצה מלך, דבר שנראה רע בעיני הנביא, ד' אמר לו: אמנם אתה צודק, אך בכל זאת לך כפי רצון העם (ספר עיטורי תורה לרב גרינברג בשם הגר"י פורת בשם מרן הרב קוק, שמות 427).

זאת עבודתנו: להגדיל את האמונה ולהגדיל את העשיה. ומה לא? – יאוש! יאוש הוא האויב הכי מסוכן. יש שני סוגי יאוש, יאוש פסיבי ויאוש אקטיבי. יאוש פסיבי הוא לשבת ללא מעש, כי ממילא לא יעזור. יאוש אקטיבי הוא אלימות, התנגשות בכחות הביטחון, שכמובן אין זה מועיל מאומה, אולי משחרר תסכולים, אבל כמובן זה טרף כמו חזיר. לזרוק אבנים על חייל, לירוק על חייל, להעליב חייל, – זה טרף יותר מחזיר.

זה גם חוסר דעת. הרי צריך קצת ענווה וגם שכל לדעת שלא מצליחים תמיד מיד. לפעמים יש מאבק ארוך ולבסוף מצליחים. זה נכון בכל דבר גדול, וכך הוא לגבי ישוב הארץ. לכן יהושע בן נון נצטווה ביחס להתיישבות בארצנו: חזק ואמץ (יהושע א), או כלשון חז"ל, זהו אחד הדברים שצריכים חיזוק (ברכות לב ב), כלומר תמיד יש קשיים, אך אין להתקפל ולהתיאש אלא למשוך הלאה.

הרסו לנו שני בתים, אנחנו נבנה ארבעה בתים. נאסוף כסף ונבנה. איני יודע מתי אך בטוח שנבנה, כמובן באורח חוקי. ובעוד שנתיים, ולהם יהיו מוזמנים לראות איזה יופי. אנו מאוד מצטערים שהבג"ץ נאחז בטעון של "סופיות הדין" שהיא סתם עקשנות לשמה, שאינה לכבודו. אך גם על זה נתגבר.

עברנו דברים יותר קשים בהסטוריה שלנו, במצרים, במדבר, בארצנו, בגלויותנו לפני חזרתנו לארצנו וגם במדינתנו. גם על הריסת בתים נתגבר. שבע פעמים עלה גרעין אלון מורה והורד, והנה עכשיו יש ישוב לפאר ולתפארת. שבע יפול צדיק וקם! ועתה, כאמור לעיל יש ביהודה ושומרון 400,000 תושבים כן ירבו.

מה שלא הצלחנו הפעם, אין זה בגלל שדרכנו אינה נכונה. היא נכונה! רק לפעמים היא ארוכה! לפעמים יש מכשולים וסיבוכים. אין להתייאש אלא להמשיך קדימה. כך היה כל המפעל הציוני לפני קום המדינה, וכך הוא כל המפעל הציוני אחרי קום המדינה. וכל המשברים האלה עוזרים לנו לברר דברים עמוקים: זו ארצנו או לא? ולמה זו ארצנו? ובכלל מי זה עם ישראל? ועוד יותר עמוק: מה אנו ומה חיינו.

לכן אין לבכות. אין לנו זמן לבכות ולהתאמלל. באמצע מאבק לא בוכים אלא ממשיכים .לא נהיה מתוסכלים כאילו כל האמונה נפלה. אלא ננשום עמוק ונמשיך קדימה. שום דבר לא השתנה. אלא אולי יהיה יותר קשה. או אולי יהיה יותר קל. ואולי אדרבה נצא מזה עוד יותר טוב. כל ההסטוריה שלנו זרועה כשלונות והתרוממו. ואתר ההריסה יתהפך מהר לאתר הבניה, ונמשיך לבנות את ארצנו ולהיבנות בה במפלאות ד' על עמו ונחלתו.

(מתוך אגרת שנשלחה לתושבי בית אל לאחר הרס הבתים)