בתוך ימי הלחימה המתוחים, כשהשמיים נקרעים מטילים ולוחמינו נמצאים עמוק בלבנון, הסופרת הדסה בן ארי משתפת בסיפור על אהבה, כתיבה וסגירת מעגל ספרותית מרגשת. בפוסט שפרסמה, היא חוזרת שנים אחורה, אל הרגע שבו ישבה בצימר בבקעה כ"אמא במשרה מלאה" שרק חולמת להוציא ספר, וקראה את "מותרות" של יעל משאלי.
"הייתי מוארת ודלוקה", משחזרת בן ארי, "נכנסתי לפרופיל הפיקטיבי שלי בפייסבוק, כי עוד לא באמת הייתי ברשתות, וכתבתי ליעל הודעה של טינאייג'רית. כתבתי לה כמה הספר ריגש אותי, ואיך אני מחכה ליום שבו גם אני אוציא את הספרים שלי".
השבוע, ה"קרוס-אובר" הזה הפך למציאות סוריאליסטית. בן ארי אירחה בסלון ביתה מעגל של נשים כותבות שהגיעו מכל רחבי הארץ לסדנת כתיבה, ושם, מולן, היא הקריאה את פסקת הפתיחה מתוך "רותירות", ספרה החדש של משאלי. "דיברנו על איך פותחים סיפור, ודיברתי גם על 'מה אתה יודע על געגוע', ספר האהבה שפרסמתי ובקרוב יצא באנגלית. הכל הרגיש סוריאליסטי – איך הן הגיעו לסלון שלי כשבחוץ מלחמת תקומה?".
בן ארי מתארת כיצד סיימה לקרוא את הספר החדש כשהיא מתכרבלת על הספה אחרי שהתלמידות הלכו, וחשה את העוצמה של הכתיבה של משאלי, שעוסקת הפעם בזקנה. "סיימתי את 'רותירות' ורק ביקשתי: אלוהים, אל תיתן לי להיות זקנה. אני בת 37, אבל הספר הזה כל כך טוב שיכולתי להישבע שסיימתי אותו בת 73 לפחות".
לדבריה, ההצלחה של הספר ברשימות רבי המכר אינה מקרית: "הוא פשוט טוב. הוא לופת. אני מבוהלת מהזיקנה, אבל גם יודעת שאתאהב בה בבוא העת". בן ארי מסכמת בתחושת שליחות של דור הכותבות החדש, שגם תחת אש ומלחמה, לא מפסיק לחמם מנועים לקראת הסיפורים הבאים שיכתבו.
תגובות